כל הכבוד לכם !!!!

היה לי קשה מאוד השבוע . יותר מידי הכנות לקראת הלידה , ויותר מידי עיסוקים בעבודה , והתוצאה היא שההספק שלי השבוע ירד משלושה סרטים לסרט אחד בודד ( מצב מאוד קשה ). התכנון בתחילת השבוע היה ללכת לראות את "מגה מוח", "כלבת" וכמובן "טרון: מורשת" . לצערי כשלתי, והצלחתי לצפות רק באחד מהם. הסרט שבסופו של דבר ראיתי היה "כלבת", הסרט האימה הישראלי הראשון.

"כלבת" יצא לאקרנים לפני שבועיים, אך השמועות על הסרט רצות כבר מעל לשנה. לפני כמה חודשים ראיתי 'טיזר' שהוציאו הבמאים נבות פפושדו ואהרון קשלס והתרגשתי. הקטע הקצר שהוצא לצפייה היה מהיר, אפקטיבי , וגרם  לי לסקרנות רבה. מאותו רגע ידעתי  שכשהסרט יצא לאקרנים מיד אצפה בו. ככל שעבר הזמן, "כלבת" כיכב עוד ועוד בכותרות. השחקנים התחילו להתראיין ולספר על הצילומים, הבמאים התחילו לענות סופסוף על שאלות בקשר להפקה, והתחיל להתברר שלנו הצופים, עומד להיות מאוד מעניין.

ב- 1 בדצמבר זה קרה, "כלבת" יצא לאקרנים והתחילה נהירה המונית של הקהל לצפות בסרט. בסוף שבוע הראשון ניסיתי להזמין כרטיסים, ובכל הקרנה שרציתי לצפות,  לא היו כרטיסים. ניסיתי לאחר מכן כמה פעמים באמצע השבוע, וכל פעם שוב מלא. בינתיים רק שמעתי מאנשים שצפו בסרט, כמה שהוא לא מוצלח ואפילו די נורא. חברים רבים המליצו לי לוותר על הצפייה, וכמה חברים אפילו יצאו באמצע ההקרנה. הביקורות על הסרט היו ממש חלוקות, חצי מהמבקרים מאוד נהנו, והחצי השני  קטלו אותו ללא סוף.  כל השמועות, ודווקא הלא טובות, גרמו לי עוד יותר לרצות ללכת לצפות בסרט.

ב- 13 בדצמבר סוף סוף הלכתי לצפות ב- "כלבת" ואני חייב לומר שאני מאוד הופתעתי לטובה. אני מבין, לאחר הצפייה, למה אנשים 'סבלו' בסרט ואפילו יצאו באמצע, אבל אני מצאתי בסרט דווקא תיחכום. לדעתי הסרט של פפושדו וקשלס הוא דווקא אחד הסרטים היותר משעשעים שראיתי לאחרונה.

מוזר לקרוא לסרט שאמור להיות סרט אימה משעשע, אבל אין מה לעשות, זו השורה התחתונה. "כלבת" אינו סרט האימה הישראלי הראשון, ורק מהסיבה הפשוטה שהוא כלל לא סרט אימה. אלמנט האימה אינו נמצא בסרט כמעט בשום מקום. דווקא כן בולט בסרט  אלמנט ההומור. שני הבמאים הטירונים הללו מצאו דרך מאוד מיוחדת לגשת לז'אנר האימה. במקום לקחת את כל החוקים היבשים של הז'אנר וליצור סרט אימה קלאסי, מוגשת לנו יצירה שכל כך מודעת לעצמה עד שהיא פשוט צוחקת על עצמה במהלך כל ה- 90 דקות.

מסתמן במהלך כל הצפייה שהבמאים הללו רצו רק להנות. הם כל משתעשעים עם כל אספקט הקשור לז'אנר האימה, שזה מוצג לעינינו בתענוג אחד גדול. הטקסטים שהם כתבו כל כך מגוחכים שאי אפשר שלא לצחוק, המשחק מוגזם בצורה שאי אפשר לתאר , והסצנות בהן יש הרגשה כלשהי של פחד מסתיימות שוב ושוב בפאנץ' הומוריסטי. הכול נראה כמו מסיבה אחת גדולה של צוות ההפקה.

לזכותם של צמד הבמאים צריך לומר שהסרט עצמו מבחינת ויזואלית נראה יפה מאוד. הצילום בסרט מצויין, והשימוש בפוקוס הוא מדהים. ישנם שוטים מדהימים של יציאה וכניסה מפוקוס. הלוקיישן שבחרו הוא נפלא, נראה כי לא יכלו לטעות עם המיקום, היער מצלם בצורה מופלאה. בכלל הבחירה ביער היא נכונה. אין אף סרט שצולם ביער שלא מעביר תחושה של פחד. תמיד ישנה תחושה של לחץ שצופים בסרט שמתרחש ביער. השימוש של האור הטבעי הוא מצויין ומראה כמה הבמאים הללו מוכשרים. כל הסרט מתרחש בשעות הבוקר, מה שנוגד לגמרי את ז'אנר האימה. כל קטעי האימה בסרטים תמיד מתרחשים בחושך, הרי החושך הוא הפחד הגדול ביותר.

דבר נוסף שחשוב לזקוף לזכותם של פפושדו וקשלס הוא הבחירה של דמות הרוצח בסרט. דווקא פה מתגלה הכישרון הגדול שלהם, שהרי אין לנו רוצח אחד ספציפי. הבחירה של הבמאים לא להציג  רוצח אחד ספציפי היא שגורמת לצופה את המשך העניין בסרט.  דווקא פה הם לקחו את הסרט למקום הנכון, הרי שהרוצח  בסרט הוא בעצם הלוקיישן.  ככל שהסרט מתקדם אנו מבינים שבעצם היער עצמו הוא הרוצח האמיתי של הסיפור.

"כלבת" רחוק מלהיות סרט האימה הישראלי הראשון, מה שכן, הוא אכן מתבסס כפריצת דרך וזריקת תקווה לקולנוע הישראלי. כבר שנים רבות הקולנוע הישראלי מתקדם ומצליח יותר ויותר. כמות הסרטים גדלה משנה לשנה, וכמות הצופים גדלה בהתאם. הבעיה היא שהקולנוע הישראלי עד עכשיו תמיד היה מפוחד ואף פעם לא ניסה לצאת מהז'אנרים הקבועים (מצב ביטחוני, דרמות משפחתיות וסרטי בורקס). "כלבת" בא ונותן תקווה שיוצרים ייקחו יוזמה וינסו לפתח בארץ סרטים מכל סוגי הז'אנרים. "כלבת" הוא אבן דרך בקולנוע הישראלי בכך שהוא אומר לכל היוצרים שאפשר וצריך ליצור פה גם סרטים אחרים!!!!

על זה חובה לומר כל הכבוד לנבות פפושדו ואהרון קשלס

כן ירבו כמוכם !!!!!!!!

 

 

 

זה כבר מתחיל לעצבן

אני ממש לא אוהד של הצפייה בתלת מימד.  בשנתיים האחרונות, מאז התחיל הטרנד הדי מעצבן הזה , מצאתי לעצמי כולה שני סרטים בהם ישבתי בקולנוע ונהנתי מהטכנולוגיה הזו: "אווטאר" שזהו הסרט היחידי שבאמת השתמש בתלת המימד בצורה חיובית. זהו הסרט היחיד שהתלת מימד הרים את הסרט כמה רמות מעלה. "אווטאר" הוא באמת הסרט היחידי שאי אפשר לראות אותו בלי הצפייה בתלת מימד. הסרט השני (שדי יפתיע אותכם) הוא הסרט הנפלא של חבורת ג'קאס. בסרט ישנם שני סצנות, סצנת פתיחה וסיום, שפשוט גאוניות בשימוש בתלת. שני הסצנות הללו יחד אם אווטאר נותנות תקווה שיש משהו בטכנולוגיה הזו.

קשה לי מאוד אם השימוש הבלתי פוסק שלהוליווד כרגע בתלת מימד. הרי באמת להשיג את האפקט הנכון יש לצלם את כל הסרט במצלמה מיוחדת ( מצלמת תלת ). העניין המעצבן הוא שרוב הבמאים מחליטים לצלם את הסרטים במצלמה רגילה ולאחר מכן להוסיף את אפקט התלת בתהליך העריכה. מה שיוצא זה שאנחנו הצופים מקבלים מוצרים סתמיים. רוב הסרטים שיצאו השנה בתלת מימד לא עברו את התהליך האמיתי. סרטים כמו "התנגשות הטיטאנים", "אליס בארץ הפלאות" ו"איירבנדר" כולם עברו תהליך של תלת מימד לאחר סיום הצילומים. התהליך הזה פוגע בנו, הצופים. אנחנו צריכים לשלם יותר בשביל הכניסה ואין לזה שום סיבה מוצדקת. התלת בסרטים הללו אינו מרשים, אינו מספק, ופשוט לא נראה טוב. הרבה יותר עדיף לראות את הסרטים הללו בדו מימד, הצבעים יותר חדים, האפקטים נראים יותר טוב ולא צריך לסבול את המשקפיים המציקות .

הדבר שבאמת הכי מעצבן בתלת מימד הוא המשקפיים, הרי הם לא באמת נוחות, תמיד יש הרגשה שהם מטונפות לגמרי ( תמיד תביאו מטלית לחה), ואין באמת תקן אחיד למשקפיים בין כל בתי הקולנוע. המשקפיים הללו הם הנקודה המעצבנת ביותר בכל הסיפור הזה. לי יש בעיה מאוד גדולה אם זה שכל בתי הקולנוע לא מעודכנים לסוג משקף אחד. היום למשל הלכתי לצפות ב"נרניה 3" בתלת מימד בסינמה סיטי בראשון. נכנסתי לקולנוע, התיישבתי, שמתי את המשקפיים ונכחדתי. כל המסך נהיה חשוך, זה כאילו נכנסתי לקולנוע אם המשקפי שמש הכי כהות שיכלתי למצוא. כמובן שמיד קמתי וביקשתי את כספי חזרה, הרי איך אפשר לראות סרט שכול כולו מבוסס על צבעים בהירים ובוהקים בחושך מצריים. איך אפשר להבין מתי משהו קופץ מהמסך אם אתה לא יכול לראות כלום. המשקפיים הללו הם פשוט סיוט.

אני באמת לא מבין למה לא לוקחים את עניין המשקפיים יותר ברצינות ומוציאים תקן אחד לצפייה. למה בקולנוע אחד קיבלתי משקפיים שראיתי בהם נפלא (אווטאר  וג'קאס ) ומצד שני הלכתי לבית קולנוע וראיתי סרטים עם משקפיים שהפכו את כל הסרט לשחור ( אליס בארץ הפלאות  ונרניה 3). למה לא להוציא רק דגם אחד של משקפיים לקולנוע ולדבוק בהם.

היום שיצאתי מהקולנוע קיבלתי החלטה חשובה. היום אני החלטתי לרגלי לא יצעדו עוד לאולם בו מוקרן סרט שלא צולם בתלת מימד. די אין לי כוח כבר לשטויות האלה. אם הוליווד רוצים להכריח את הצופים לראות סרטים רק בתלת, אז אותי הם לא יצליחו לשבור. אני את הסרטים שלא צולמו בתלת מוכן לחכות לדי וי די בכדי לראות אותם נורמלי. אני מוכן לחכות ( ואני לא אוהב לחכות לצפות בסרטים) ולראות את הסרט בדו מימד. אני לקחתי החלטה שאני מוכן לסבול את המשקפיים המעצבנות האלו רק בסרטים שבאמת צולמו בתלת, רק בסרטים שמצדיקים את השימוש בטכנולוגיה הזו.

אז השבוע לא ראיתי סרט בקולנוע כי פשוט זה היה בלתי ניתן לצפייה!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!

כל מה שנותר לי לעשות זה לחכות בסבלנות ( להזכיר לכם שאני לא אוהב לחכות לצפות בסרטים) ליום חמישי בו ייצא הסרט שכרגע לפי השמועות הולך להיות ה"אווטאר" הבא (אפילו שקצת קשה לי להאמין). ביום חמישי יגיע אלינו האירוע הקולנועי החדש והמסעיר מבית דיסני "טרון מורשת".

 

 

 

 

פאטנט חדש בעולם הקולנוע – עותק בלי פוקוס

סינמה סיטי ראשון לציון , יום שבת , תשע וחצי בבוקר .  כל הנתונים הללו בשבילי זה מתכון לניצחון בדוק. סרט יום שבת בבוקר באולם ריק זה מתנה. אני מאוד אוהב ללכת לקולנוע שאין הרבה אנשים, אין מישהו שיפריע לך, אין אישה נוראית שתחליט פתאום שבזמן הסרט זה הזמן הכי טוב לדבר בפלאפון, ואין ילדים קטנים שכל המטרה שלהם בסרט היא לעשות רעש כי לדעתם זה מצחיק ( חברה זה לא ). שקט ושלווה = צפייה נפלאה.   זה מה שחשבתי שיהיה לי שנכנסתי לאולם 12 בסינמה סיטי. אני אישתי וחברי הלכנו לראות את DUE DATE, סרטו החדש של טוד פיליפס.

הסרט התחיל ומיד לאחר כמה שניות שמנו לב שלושתינו שאין פוקוס בכלל. לי זה צורם מאוד הדברים הללו. כואב לי שמעסיקים ילדים שלא מבינים כלום במכונות הללו וגורמים לנו הצופים סבל בצפייה. יצאתי החוצה לחפש מישהו שיוכל לעזור והגעתי למשרד המנהל. הבחור היה מבוגר יחסית ומיד התקשר למקרין. חזרתי לי לאולם והבחנתי במקרין העומד ליד המקרן ומנסה שוב ושוב לפקס את הסרט. הבעיה הייתה שכנראה שאין לבחור הזה מושג בהפעלת המכונה ושום דבר לא עזר. לאחר כמה נסיונות שהם אני וחברי מנסים לתקשר אם המקרין ללא הצלחה, חברי החליט הפעם לצאת למנהל. שחזר המנהל חזר איתו ועמד בצד ובחן את הסרט לכמה רגעים, לאחר מכן יצא החוצה ולאחר כמה דקות חזר שוב לאולם. הוא עלה לשורה בה ישבנו ופלט את אחד המשפטים המגוחכים ביותר ששמעתי אי פעם. לפי המנהל העותק שהגיע לאולם 12 בסינמה סיטי הגיע ללא פוקוס. לפי המנהל, ראשי הסינמה סיטי שהשקיעו הון תועפות בבניית קומפלקס קולנוע ענק, החליטו בצעד מגוחך לרכוש עותק של סרט לא מפוקס. עכשיו ניסיתי להבין ממנו האם הוא עצמו מבין שמה שהוא אומר לנו הוא מגוחך לגמרי, הרי אין דבר כזה עותק לא מפוקס!!!!!! אולי יש סרט שצולם ללא פוקוס, אך אין עותק ללא פוקוס!!! אין כזה דבר שעותק אחד הוא בפוקוס מלא ודווקא העותק שהגיע לסינמה סיטי בראשון לציון הגיע לא בפוקוס.

אני די בטוח שטוד פיליפס לא החליט בצעד נועז לצלם קומדיה מטופשת ( אך מצחיקה ) ללא פוקוס. אני באמת באמת לא מאמין שזה מה שיתרום לסרטו להצליח. מה עוד שאני כמעט במאה אחוזים בטוח שהאולפנים לא היו מאשרים יציאה של סרט לא בפוקוס לאקרנים. איכשהו זה נראה לי מוזר.

אני חייב לומר שהמנהל הזה הימם אותי. מה שעוד היה די מרגיז הוא שברגע שהבין שהוא מדבר עם אדם שמעט מבין בנושא התחיל לגמגם ולנסות לסיים את השיחה במהירות. "אתה יכול לקבל החזר כספי מלא על הכרטיסים + הפופקורן ושתייה", אך אני לא הייתי מרוצה וביקשתי בכל זאת הסבר. המנהל חזר על עצמו שוב ושוב והסביר שככה הגיע אליהם העותק.

איזה עצבים !!!!!!!!!!!!!

תראו אני מת על הסינמה סיטי בראשון, אני חושב שזה אחד מבתי הקולנוע הטובים ביותר בארץ, והנוחים ביותר בארץ. חבל לי להפסיק לצפות שם בסרטים, אבל קשה לי מאוד לקבל את מה שקרה היום בבוקר. לא נראה לי הגיוני שבאולם יעבוד מקרין שאיננו יודע להפעיל את המקרן. לא נראה לי הגיוני שאנחנו הצופים צריכים לסבול בגלל חוסר יעילות. במיוחד לא נראה לי שמקום כה מכובד כמו הסינמה סיטי צריך לעבוד בצורה כל כך חסרת יעילות ומסורבלת.

פשוט חבל !!!!!!!!!

שבוע פורה

השבוע ממש התפנקתי . לא פחות משלושה סרטים ראיתי. התינוק קרב ובא ואני במירוץ להספיק לראות כמה שיותר סרטים לפני הלידה. מתוך השלושה היו שניים שמאד נהנתי מהם,  ועוד אחד שמאוד השתעממתי ממנו.

התחלתי את השבוע עם צפייה  בסרט החדש "באה בקלות", בכיכובה המקסים של אמה סטון ( תיכף נראה אותה בספיידרמן החדש לצד אנדרו גארפילד). סטון מתברגת לאחרונה כאחת השחקניות המפתיעות בהוליווד. היא התברגה לכותרות בעקבות הסרט האולטרה מגניב "זומבילנד". כמובן שלפני זה היא גם שיחקה בסרט הממש מצחיק "סופרבאד", לאחר הסרטים הללו היא שיחקה בכל מיני קומדיות מטופשת למדי "אקסיות לכל הרוחות", ו"בית השפנפנות"), ואז הגיעה לסרטה החדש "באה בקלות". הסרט הוא פשוט מקסים. זהו סרט קטן וחמוד, מצחיק ושנון, בצורה די פשוטה הוא כיף אחד גדול. סטון היא באמת שחקנית מצויינת ומסרט לסרט ( גם במטופשים ) היא מראה יותר ויותר גיוון. היא לא משחקת את אותם תפקידים כל פעם, והתזמון הקומי שלה הוא נהדר. מה שיפה הוא שב"באה בקלות" היא פשוט מתעלה על עצמה במשחק מצויין. אני יכול להגיד בלב שלם שכל סרט עם אמה סטון זה משהו שאני אחכה לו. תענוג לצפות בה. עוד דבר שנורא כיף בסרט הוא צפייה בצמד סטנלי טוצ'י ופטרישה קלרקסן בתפקיד הוריה של סטון. שני השחקנים הללו קורעים בתור הורים די משוחררים , ממש היפים מבוגרים. מאוד מומלץ ללכת לראות את הסרט, מובטחת לכם שעה וחצי של הנאה צרופה.

הסרט השני שראיתי באמצע השבוע היה סרטו החדש של פול האגיס " שלושת הימים הבאים", בכיכובו של ראסל קראו. אישית אני מחבב את הכתיבה של האגיס, אך את הבימוי שלו אני בדרך כלל ממש לא אוהב. אני נמנה עם האנשים שממש לא אהבו את "התרסקות", הסרט של האגיס שגרף אוסקר לסרט הטוב ביותר ממש לא בצדק. האגיס כותב מצויין ( "מיליון דולר בייבי" הדוגמא הטובה ביותר, כתיבה גאונית), אבל תמיד נופל להמון בעיות בבימוי. הסרטים לא מהודקים מספיק, הם נסחבים ללא צורך, ולא מספיק טובים. לסרט הגעתי בלי הרבה ציפיות, את ראסל קראו אני בדרך לא כל כך מחבב ( היה נחמד ולא יותר ב"גלדיאטור", וממש לא היה מלהיב כמו שכולם חושבים "נפלאות התבונה"). יש משהו בקראו שאני פשוט לא אוהב, אף פעם לא נפלתי מהמשחק שלו, הבעות הפנים שלו תמיד נראות לי לא אמינות בעליל. קראו הוא שחקן שפשוט קשה לי להאמין לו. למרות כל זה ראיתי את הטריילר ( שיקרי לחלוטין) ואמרתי לעצמי שקצת אקשן יהיה נחמד. הטריילר מציג לנו סרט מתח אקשן קיצבי לגמרי שנראה מאוד מעניין ( שוב כמו שלמדנו לא להאמין לטריילרים). יומית מהנה רציתי, לצערי לא קיבלתי. הסרט מתחיל ממש טוב, להפתעתי פעם ראשונה שנהנתי מראסל קראו ( משחק טוב מאוד), יש את אליזבת בנקס שאני מאוד אוהב ( זאק ומירי עושים פורנו) שמשחקת גם כן מצויין, ואיך אפשר לשכוח את מורן אטיאס בתפקיד די עלוב ( 6 דקות מסך סך הכול). הבעיה היא שלאחר שעה הסתכלתי על השעון והרגשתי שהזמן לא עובר, ושהבנתי שיש עוד שעה של סרט התחלתי לזוז במקומי ללא סוף. האגיס שוב כותב דיאלוגים טובים מאוד ורעיון בסיסי לסרט שיכל להיות מצוין, אבל הבעיה שלו היא הבימוי הכל כך יבש. במקום ללכת למקומות אפלים יותר ולהתמודד עם השאלות הקשות שהסרט מעלה, הוא בוחר ללכת למקומות של קיטשיות וסתמיות. השאלה הגדולה של הסרט שמדבר על משפחה בה, יום אחד משום מקום, האמא נעצרת על חשד של רצח. עוברות שלוש שנים ובהן הבעל מתכנן איך לפרוץ לכלא ולהוציא את אישתו. השאלה של חפותה של האישה היא הדילמה העיקרית, האם ביצעה את הרצח הנוראי? ואם כן האם זה הדבר הנכון שבעלה יסכן את כל החיים בשביל לשחרר רוצחת. דילמה מעניינת מאוד שמקבלת יחס פשטני ומטופש על ידי האגיס  . טיפול שמגיע למקום שבו כבר לא היה אכפת לי אם האישה אשמה או לא, פשוט רציתי שהסרט יסתיים. הנושא החשוב והעיקרי בסרט נזרק לפח לכבוד אובר דרמתיות, ואקשן ממש לא משכנע. חבל מאוד, במיוחד כי יכול היה פוטנציאל ממש גדול להוציא פה סרט מאוד מעניין. פשוט חבל !!!!!

סיימתי את השבוע עם סרטו החדש של טוד פיליפס "DUE DATE" ( קשה לי מאוד לרשום את השם המטומטם שנתנו לו בישראל – "אל תלחצי אני בדרך"). פיליפס, מאז הסרט הראשון שלו והמצחיק מאוד " רוד טריפ", ממשיך את דרכו ובהתמדה ממשיך ליצור קומדיות מטורפות וקורעות מצחוק. אני מת על פיליפס ועל ההומור שלו. נכון זה הומור דוחה ולפעמים מוגזם, אבל בשורה התחתונה אי אפשר להפסיק לצחוק בסרטים שלו. "מועדון חברים" של פיליפס בכיכובו של וויל פארל ( גאון!!!!!!!) היה אחד הסרטים המצחיקים שראיתי אי פעם. סרט שכל פעם שאני צופה בו אני לא מסוגל להפסיק לצחוק. הגאוניות של פיליפס היא התזמון הקומי. כל בדיחה היא בדיוק, כל מכה היא בשנייה הנכונה וכל שורת מחץ מגיעה תמיד בזמן הנכון. הבן אדם פשוט מאוד יודע להצחיק וזה כישרון מאוד מיוחד. הסרט הלפני האחרון שלו "ברדך לחתונה עוצרים בוגאס", היה הלהיט הגדול ביותר שלו ונחשב לאחד הקומדיות הקופתיות ביותר ( מעל 200 מיליון דולר רק בארצות הברית), ואוטוטו יוצא ההמשך. "DUE DATE" ( סליחה אבל באמת קשה לי עם השם העברי), נעשה על ידי פיליפס די בזריזות, בכדי להספיק להגיע מהר להפקת ההמשך של "בדרך לחתונה 2" . הזריזות הזו ניכרת בסרט החדש, אבל מה שטוב עם פיליפס זה שגם בסרט פחות טוב שלא עדיין צוחקים המון. הסרט בכיכובו של רוברט דאוני ג'וניור ( מלך!!) וזאק גלאפינאקס ( גאון קומי !!!!!!) הוא מלא מלא קטעים מצחיקים מאוד. הקומדיה היא באמת די רדודה וזה בסדר. מהרגע הראשון אנו יודעים למה נכנסנו, סרט טיפשי ומטומטם. אף אחד משהשחקנים לא מתבייש בזה ואפילו לוקחים את התפקיד שלהם בשמחה. נראה שדאוני ג'וניור נהנה מכל רגע שהיה פה על הסט, וגלאפינאקס פשוט נולד לתפקיד החבר הטמבל. שעה חצי שמתוכם כמעט 85 אחוז זה בדיחות. אין הרבה קטעים שקטים וטוב שככה. הזיווג של דאוני ג'וניור וגאלאפינקס ביחד הוא מעולה, כל סצנה שלהם ביחד ( רוב הסרט זה ככה ) היא פשוט תענוג. חשוב לומר שההומור די וולגרי  ( קיא, אוננות ויריקה ישירה לתוך פרצוף של כלב די חמוד) אבל למי שאוהב את זה- חובה ללכת. למי שלא מפריעים לו דברים דוחים וולגרים מובטחת פה שעה וחצי של צחוק.  בשבילי זה בדיוק מה שהייתי צריך לסיים את השבוע.

בקיצור היה שבוע די מהנה. לא מספיק סרטים אבל זה הזמן שעמד לרשותי.

 

 

עכשיו אני מחכה לחלק השני

10:30 יום שבת , סינמה סיטי ראשון לציון , אני ואישתי בקופה קונים כרטיסים לסרטו החדש  של פול האגיס "שלושת הימים הבאים". עלינו למעלה למזנון לקנות פופקורן (איך אפשר בלי ??!!!??) ואיך שסיימנו להזמין אישתי היקרה הסתובבה אלי עם חיוך חמוד ביותר ואמרה בחוסר נעימות "בייב אולי נחליף להארי פוטר במקום, דווקא בא לי". כמו בעל טוב ירדתי במהירות לקופות, עמדתי שוב בתור (די מעצבן, אבל מה לא עושים בשביל החיוך החמוד הזה) והחלפתי את הכרטיסים להארי פוטר 7 חלק א'. עליתי למעלה וניכנסו לאולם. האולם היה חצי מלא ורוב הקהל היה ילדים די קטנים, אפילו ממש קטנים. דבר זה מעט מוזר לי, שכן שלושת הסרטים האחרונים בסדרה ממש לא היו לילדים קטנים. סדרת הארי פוטר נהיית אפלה ככל שמתקדמת והשיא מגיע בסרט החדש. זהו סרט לא לילדים, ממש ממש לא לילדים.

חשוב לי לומר שלי דווקא יש המון הסתייגויות מסדרת הסרטים של פוטר. את הספרים הפסקתי לקרוא לאחר הרביעי. דווקא את הסרטים, ראיתי את כולם, אבל את הרביעי, החמישי והשישי ראיתי תמיד בחלקים ולא ממש נהנתי מאף אחד מהם. האמת היא שהסרט היחיד בסדרה שבאמת נהנתי ממנו היה השלישי שבויים בצורה מצויינת על ידי אלפונסו קוארון ( שביים את "הילדים של מחר" המרהיב).  אחרי הספר הרביעי פשוט לא היה לי כוח והחלטתי בצורה די עצלנית פשוט להמשיך את הסדרה רק בצפייה בסרטים ( טעות שעכשיו הבנתי), הבעיה בהחלטה הזו היא שאחרי הסרט השלישי, ועד השביעי והאחרון, הסרטים היו פשוט די משעממים. הם נמתחו למוות, ואף פעם לא מצאתי גורם כלשהו שסוחף אותי. בכל אחד מן הסרטים הללו תמיד הרגשתי נוח להריץ קדימה (דבר שאני שונא לעשות).  כל זה השתנה  כשישבתי הבוקר בקולנוע וראיתי את החלק הלפני האחרון בסדרה. "הארי פוטר ואוצרות המוות חלק 1" הוא פשוט סרט מצויין. הוא סוחף, אפל, מותח מאוד, ובתוכו ישנם שני קטעי אקשן מצויינים וסצנת אנימציה מדהימה לקראת סופו. מה שכן חשוב להדגיש שוב, שזהו לא סרט לילדים קטנים.

נראה שסוף סוף הארי פוטר מצליח לרתק על המסך הגדול. היו ניסיונות של די הרבה במאים בסדרה להביא את הסיפור המעניין של ג'יי קיי רולניגס למסך. אני חשבתי שרק אחד מהם הצליח בצורה משכנעת ( קוארון), עד הסרט הזה. דיוויד ייטס שביים גם את חלקים 5+6 של הסדרה חיכה עד עכשיו. בחלקים הקודמים שביים הסרטים נראו מאוד יפה מבחינה ויזואלית, אך לקו בעלילה. היה משהו שמאוד חסר בשניים הקודמים שיסחפו את הצופה קדימה ויגרמו לו להשתוקק לראות את הסרט הבא. פה ייטס מגיע ופותח בפנינו עולם אפל ומפחיד, עולם מסקרן ומרתק.

"אוצרות המוות חלק 1" מתחילתו ועד סופו הוא מירוץ כנגד הזמן. זהו חצי ראשון של סוף סאגת הארי פוטר, והוא הקדמה מצויינת לפינאלה. הסרט עצמו מתחיל ממש לאחר סופו של השישי. פרופסור דמבלדור נרצח ובית הספר לכישוף, הוגוורטס, נכבש על ידי כוחות הרשע.  הארי, רון והרמיוני יוצאים למשימה לחפש ולהרוס את סוד חיי הנצח וההרס של וולדמורט- ההורקרוקסים. הקוסמים של העולם נחלשים לעומת התחזקותו של לורד וולדרמורט. העולם נהפך למקום אפל וחשוך (כמעט ואין שוטים בצבעים בהירים בסרט).

הייחודיות של הסרט מגיעה באמצעות העברת תחושת הכיבוש. ייטס מעביר לנו בצורה כל כך מוחשית את כיבוש הרוע מהסצנה הראשונה ועד האחרונה. הסרט נפתח בקלוז אפ מצמרר על עיניו של ראש ועדת הקסמים שמדווח על אסון שקרב ועל כך שהקוסמים בנקודת חולשה לעומת החוזק שאוספים המכשפים(כוחות האופל). הקלוז אפ על העיניים מעביר לנו הכול. דאגה, חשש, פחד, אימה ובמיוחד סכנה, כל זה מכמה שניות והתמקדות על עיניים (מעולה !!!!!).

כל סצנה שבא נראה לורד וולדרמורט היא פשוט מצמררת. הוא משוחק בצורה מופלאה על ידי רלף פיינס, שפשוט מפחיד. אני חייב לומר שבשאר הסרטים לא הצתמררתי מפיינס כמו שהרגשתי בסרט הזה. פיינס בסרט הזה הוא פשוט מבהיל. כל סצנה איתו מצוינת, כל טקסט שיוצא לו מהפה מלחיץ, וכל פעם שהוא  מופיע על המסך אינך יכול להרגע לרגע.

ייטס מביים כמו שאמרתי סצנות אקשן למופת. סצנת האקשן הראשונה מגיעה אלינו כבר לאחר חמש דקות והיא פשוט מרהיבה. זוהי סצנה מהירה ומדויקת, סצנה מלחיצה וממריצה. ייטס בסרט הזה עולה דרגה. בסרטים האחרים שביים הייתה הרגשה הרבה פעמים של בלאגן וחוסר אירגון. פה יש הרגשה אחרת לגמרי. דווקא פה ישנה הרגשה שייטס לקח את הזמן לחדד כל פרט, לדאוג לכל שוט, כל סצנה תהיה הכי מדויקת שאפשר.

קראתי המון ביקורות ,לפני שראיתי את הסרט, על כך שהסרט מרגיש רק כהכנה לסרט הבא מה שגורם לו להיות חלש יותר. אינני מסכים לזה בכלל. נכון זהו סרט הכנה לסוף הסאגה, אבל  יש  פה כל כך הרבה אלמנטים חשובים בכדי להגיע לסוף. הסרט הזה לאו דווקא נופל בגלל שהוא הכנה לסוף, דווקא פה הוא עולה על הסרטים הקודמים. הסרט הנוכחי מכין את השטח לגראנד פינאלה, הסרט הזה הוא האווירה שאנחנו צריכים להיכנס אליה בכדי להכיל את הסרט האחרון. פה אנחנו במשך שעתיים וחצי ( לי אישית עבר מהר מאוד) אנחנו נשאבים לתוך האופל שסורר בעולם. פה אנחנו מובלים לקראת ההבנה על גודל חומרת המצב אם כוחות הרשע יצליחו להשתלט. במשך הסרט הזה אנחנו מבינים מה חסר לוולדרמורט בכדי להביס את הארי פוטר. אנחנו מבינים את תהליך ההתבגרות שעשו שלושת הגיבורים שלנו (הארי, הרמוני ורון ) בכדי להגיע למצב שהם לבד יכולים לעמוד מול רשע כל כך גדול. יש כל כך הרבה מידע שמועבר לנו במשך כל הסרט ( מידע חיוני ומרתק ) שבלעדיו לא היינו יכולים להגיע למערכה האחרונה.

המשחק בסרט יוצא מן הכלל, אך יש שחקן אחד שדווקא בלט לדעתי משאר. רופרט גרינט שמשחק את רון כל כך השתבח במהלך הסרטים הללו. בסרט הזה הוא פשוט מושלם. גרינט מתעלה על האחרים,  יש משהו בתהליך שעשה מתחילת הסדרה שהוא כל כך אמין. מבין כל השלושה (הארי, רון והרמיוני) דווקא הוא עבר את ההתפתחות הכי אמינה מבחינת משחק. הרגשות שמעביר הם בול. כשהוא כועס אני כועס, כשהוא בכה אני בכיתי וכשהוא צעק אני צעקתי. גרינט גדל עם הסדרה להיות שחקן נפלא.

חכו למערכה האחרונה של הסרט בה מופיעה הסצנה הטובה ביותר. ייטס יצר סצנת אנימציה שמגיעה משום מקום והיא מופלאה. האנימציה היא כל כך מרשימה ורק מדגישה עוד יותר את האפלוליות של הסרט. זו סצנה שמסבירה מהם אוצרות המוות ולדעתי הייתה הסצנה המרשימה ביותר.

"הארי פוטר ואוצרות המוות חלק 1" גרם להאמין שיש משהו בסדרה הזו של רולינגס. אם איבדתי תקווה בסדרה לאחר הספר רביעי מגיע ייטס ומחזיר לי את האמונה ובגדול. כל מה שהיה מתאים לי לעשות אחרי הצפייה בסרט היא לחזור בזמן ליום בו החלטתי להפסיק לקרוא את הסדרה, להחטיף לעצמי סטירה ולהרים את הספר הבא. נראה כי אם הסרט הבא ימשיך את הקו שייטס בנה פה מחכה לנו רכבת הרים מסעירה. סרט שיעצור את הנשימה עד השנייה האחרונה.

איך שאני מחכה !!!!!!!!!!!!!

 

 

מהר מהר מהר ו……. סטופ!!!!!!

טוני סקוט הוא במאי של חצי חצי. חצי מהסרטים שלו מאוד מהנים ( מ"רומן על האמת" המעולה , "THE FAN" המטריד מאוד, ועד "נקמה בוערת" האפקטיבי ביותר) וחצי מהסרטים שלו פשוט בלתי נסבלים ( מ"דומינו" הנוראי, "דה ג'ה וו" המשעמם, ולא לשכוח  את "חטיפת הרכבת 123" המיותר לגמרי). סקוט פריק של אקשן ורואים בכל אחד הסרטים שלו. הוא מביים על ספידים, הוא מצלם על ספידים, ובמיוחד עורך על פי 2 כמות של ספידים. הכול מהיר, הכול טס. בסרטים הטובים הצופה נשאב פנימה ולא יכול לנשום לשנייה. בסרטים הלא טובים הצופה מקבל כאב ראש אדיר ורק מחפש איפה השתייה בשביל לקחת אקמול. זה בדיוק למה הגעתי לסרטו החדש " לא ניתנת לעצירה" אם המון חששות. לשמחתי גיליתי שנפלתי על אחד הימים הטובים של סקוט.

הסיפורים בסרטים של סקוט לא באמת משנים לאף אחד. הרי שהסיפור בסרט של טוני סקוט ( במיוחד בסרטים האחרונים שלו) הם די שוליים לעומת כמות הדברים שמתפוצצים ומתרסקים. האקשן הוא מסיבי והוא מעפיל על כל דבר אחר. אם זה המשחק, או אם זה הסיפור הבינוני לרוב שמתחבא מאחורי אקדח ממש גדול.

"לא ניתנת לעצירה" לא מחדשת שום דבר. הסיפור הוא על רכבת שנוסעת נורא נורא נורא מהר בלי נהג. היא נוסעת ככה בגלל פקיד טיפש שהתעצל לעשות את העבודה שלו, ובגלל זה הרכבת שנוסעת נורא מהר מסכנת עיר שלמה . שני נהגים פשוטים מחליטים להיות גיבורים ויוצאים למירוץ לעצור את הרכבת.                       עכשיו כמו שאתם רואים הסיפור לא כזה משנה, זה לא באמת כזה מרתק. אני אגיד לכם את האמת הטריילר של הסרט רק נותן עוד יותר תחושה של משהו מיותר. מה שמפתיע הוא שבצפייה בסרט מגלים ששום דבר לא חשוב, ושסקוט שוב הצליח להוציא שפן מהכובע. סקוט שוב הצליח ליצור סרט מאוד מאוד אנרגטי וכיפי.

אחד הדברים הכי חשובים שאני יכול להמליץ לכם לעשות לפני שאתם נכנסים לסרט זה לנשום. קחו כמה נשימות טובות לפני הסרט. קחו גם את העשר דקות הראשונות של הסרט ותנשמו קצת. תכניסו אוויר, תוציאו אוויר, בקלילות. אני אומר לכם את זה כי מהדקה העשירית אתם עולים לרכבת הרים שלא ניתנת לעצירה ( אה אה אה ) עד החמש דקות האחרונות של הסרט. זה מסכם את כל היופי בטוני סקוט. בכל הזמן הסרט אנחנו טסים. קדימה, אחורה, למטה, למעלה, לאן שאתם רוצים. המצלמה של סקוט פשוט עפה לכל עבר. את הרכבת אנחנו רואים מכל זווית אפשרית, הכול מצטלם ונורא נורא מהר. עריכת הסאונד היא פשוט מטורפת וככל שמהירות הרכבת גוברת גם עוצמת האפקטים בקולנוע. האדרנלין שסקוט מצליח להחדיר לנו הוא שווה ערך לשתייה 894 בקבוקים של רד בול אחד אחרי השני, וזה פשוט כיף!!!!!!!!!!!!!!!!!

. קחו בחשבון שאתם קונים כרטיסים בקופה לסרט שאתם הולכים לראות סרט שהדמות הראשית שלה היא רכבת. ההתמקדות היא לא בדנזל וושינגטון (שחקן כמעט קבוע אצל סקוט), היא לא בכריס פיין ( סטארטק), ובמיוחד לא ברוסריו דואסון (עיר החטאים). ההתמקדות בסרט והשחקנית הראשית בסרט היא הרכבת. היא לא יפה במיוחד, היא לא סקסית, היא פשוט רכבת, והיא ממש מופרעת.

האמת שהדבר היחידי שלי הפריע בסרט זה עניין הסיום. עכשיו אל תדאגו זה לא ספויילר, אבל הרכבת בסצנה האחרונה עוצרת. ברגע שהיא עוצרת כולם שמחים וצוהלים על זה שהצילו עיר שלמה, אבל אני פשוט ישבתי בקולנוע ואמרתי "זהו???. האמת היא שברגע הרכבת עוצרת, ודווקא שם סקוט עוצר בבת אחת את האקשן, אתה בעצם מבין שראית סרט על רכבת שנוסעת נורא מהר ואז פשוט עוצרת. באותו רגע אתה מבין שכל מה שבעצם ראית עד עכשיו זו נסיעת רכבת ( משוגעת ) במשך שעה וחצי. קצת מבאס להגיע לסרט שעוצר לך את הנשימה ובסוף אין שום שיא. הסרט פשוט נגמר ואין תחושה של סיפוק.

אפילו שהסוף קצת מבאס אני ממליץ לעלות על רכבת ההרים הזו. אני מבטיח לכם שיהיה לכם כיף.

 

SKYLINE

לא יודע למה אבל מאוד רציתי לראות את "סקייליין " . אולי זה בגלל שיש לי חולשה לסרטים על מתקפת חייזרים ( היום השלישי המעולה ), אולי זה בגלל שאני מת על סרטים שסוף העולם מגיע ( "ארמגדון" הכיפי ו "2012" המטופש אך מהנה ביותר), או אולי זה בגלל שאני פשוט נורא אוהב לראות המון דברים מתפוצצים. נכון אין מה לעשות אבל אצל גברים זה נורא פשוט. אנחנו יכולים להעריך דברים איכותיים, ואנחנו יכולים להינות מדברים ברמה גבוהה, אבל בעצם בצורה הכי פשוטה שימו אותנו מול תמונות רצות של דברים מתפוצצים ואנחנו מאושרים. תנו לנו אקשן טוב של שעה וחצי ואנחנו מסופקים. תנו לנו יריות, מכות, קצת דם ( לא צריך באמת הרבה), איזה רשע אחד גדול והנה יש לנו חיוך על הפנים.

מצחיק שחשבתי ש"סקייליין" יספק את הסחורה. משעשע אותי לחשוב שנפלתי לפח של הטריק הכי ישן בספר של במאי קולנוע. "בואו נכין טריילר מגניב וזה יכפר על כמה חרא יצא לנו הסרט". בתכל'ס יש טריק כבר מאז ומעולם שהוא- להכין טריילר מעולה וזה תמיד יגרום לכולם לרוץ לראות את הסרט שלך. עריכת טריילרים הפכו לאומנות כבר בימינו, ואנחנו הצופים תמיד, אבל תמיד, נופלים בפח.

אתה הולך לך לקולנוע לראות סרט ופתאום מופיעה לפני הסרט איזו חללית ענקית, אנשים  נשאבים לחללית ופתאום כל מיני דברים מתחילים להתפוצץ. הדבר הראשון שעולה לראשך הוא למה אתה לא נמצא כרגע באולם בו דברים מתפוצצים. נכון זה נשמע מטומטם, ואפילו מעט קדמוני, אבל אין מה לעשות האלימות מעט מרגיעה אותנו הגברים. הרי כל מה שאנחנו צריכים אחרי יום קשה זה קצת לנקות את הראש וזו הדרך הטובה ביותר להשיג את זה.

אז הנה, לא ראיתי את הטיזר בקולנוע, אבל כן ראיתי אותו בזמן שוטטות ברשת. טיזר קצר שהראה לי שחייזרים שוב מגיעים לכדור הארץ, שוב, הם מאוד לא אוהבים אותנו, ושוב הם נורא עצבניים. כל מה שהייתי יכול לבקש ליומית כייפית שתנקה לי קצת את הראש. אחרי שראיתי את הטיזר טיילתי קצת על מנת לחפש עוד מידע על הסרט וגיליתי את הפוסטר של הסרט, איזה יופי !!!!! (השוט הכי יפה בסרט). גיליתי גם שהבמאים של הסרט הם האחים שטראוס (קולי וגרג) שעבדו על האפקטים הויזואליים בכל מיני סרטים נורא נורא מגניבים (מ"קונסנטינין" ועד "איירון מן 2" ). בקיצור זוג אחים שיש להם עין ממש טובה לאפקטים ויזואליים טובים. עוד יותר התרגשתי כי זה אומר שהחייזרים גם ייראו ממש יפה, וגם שהאפקטים בסרט יהיו ממש, אבל ממש מדהימים.

(תראו איזה שוט מדהים)

אז הנה הגיע היום והלכתי לראות את "סקייליין", והנה החייזרים ממש מגניבים, והנה המראה של הסרט יפה מאוד, ו……

וזהו !!!!!!!!!!!!!!!!!!

כן כן שוב נפלתי בפח ואני יודע את זה. "סקייליין" הוא אחד הסרטים הנוראים ביותר שנראו על המסך בשנים האחרונות. העלילה שלו היא כל כך מגוחכת שבשלב מסוים פשוט התחלתי לצחוק בקולי קולות. המשחק כל כך גרוע שבשלב מסוים רציתי פיזית לקום ולחנוק את השחקנים שנראו על המסך. הסרט פשוט רע רע רע!!!!!!!!!!

הבעיה שלי בסרט הזה היא שעם כל הרע, הסרט פשוט נראה ממש טוב. זהו סרט שנעשה בתקציב זעום יחסית להוליווד ( כולה 10 מיליון דולר) ונראה ששווה הרבה יותר מזה. נכון שעבודת המחשב פה בולטת ביותר, אבל מה שמדהים אותי, זה לאיזה מקום הגענו, שסרט שלם יכול להיות מופק דרך אפקטים ממוחשבים. הרי אין פה כלום בסרט חוץ מהמראה שלו. אין פה סיפור , אין פה דמויות, אין פה התפתחות, רק חייזרים יפים מאוד ואפקטים ממש טובים.

אמרתי לעצמי בהתחלת הסרט שהולך להיות טיפשי, לא באתי לחפש עומק. אבל מה שקיבלתי היה תת רמה בצורה כזו שאפילו האקשן הטוב ( והיה מספיק ודי ) והאפקטים המצויינים ( באמת פשוט עבודה מדהימה ) , ואפילו החייזרים המגניבים ( באמת היו מגניבים ) , לא הצליחו לחפות על גוש אחד גדול של בייי*@#ייייפ שהוא "סקייליין" .

אוף כמה רציתי קצת לטמטם את השכל ולהנות !!!!!!!!!!!!!

 

זומבי מאניה

ראיתי שלושה פרקים של "THE WALKING DEAD" ואני חייב לומר שאני מבין על מה כל הבאז . הסדרה שנוצרה על ידי אחד הבמאים האהובים עלי ( פרנק דרבונט) נראית פשוט מדהים. היא נראית כל כך מדהים שכל המשחק הפושר מתגמד מאחור ולא מפריע.

"THE WALKING DEAD " התחילה את המסע שלה לפני כשבועיים ברשת AMC ( הרשת שהביאה לנו את מד מן ושורות שורות המופתי ). הבאז שהיה לפני השידור הראשון היה היסטרי. עד עכשיו יצאו שלושה פרקים וכבר הרשת יצאה בהודעה רשמית שהעונה השנייה כבר הוזמנה.

הסדרה מספרת על שריף שיום אחד קם, לאחר שעבר תאונה בבית חולים, כשהוא מגלה שפרצה מגפה איומה בעולם ובני האדם הפכו לזומבים זועמים ורעבים. כבר בפרק הראשון לאחר שהוא קם, הוא פוגש כמה אנשים ומצטרף אליהם. כולם יחד מנסים לברוח משלל הזומבים שרודפים אחריהם.

עכשיו בטח תשאלו למה אני מספר את העלילה בכזאת ציניות, הסיבה היא שהעלילה פה בסדרה היא החלק הכי פחות חשוב ומעניין (לפחות כרגע ). הדמויות עד עכשיו לא כאלה מעניינות, והמשחק של השחקנים בסדרה הוא פושר במקרה הטוב. יש גם את אחת השחקניות הכי מעצבנות שנראו על המרקע, שרה ויין קליס, הלא היא דוקטור שרה טנקרדי מהסדרה הנוראית "נמלטים". גם בסדרה ההיא שהייתה מעצבנת ודי מיותרת ( במיוחד לאחר העונה הראשונה והיחידה שהייתה סבירה ), קליס אף פעם לא הראתה שום יכולת משחק משכנעת. היא תמיד הביאה את אותו צבע למסך, תמיד נראתה בהלם. העניין הוא שגם פה היא לא ממש נראית שונה בכלל. כל הזמן היא בהלם, כל הזמן יש לה את אותו פרצוף והוא לעולם לא משתנה. גם פה היא סתם!!!  העניין בסדרה הוא שדרבונט הצליח לברוא עולם שנראה מבחינה ויזואלית פשוט מדהים.

פרנק דרבונט לא ביים המון סרטים, אבל כל סרט שביים תמיד נראה מדהים. מ"חומות של תקווה" (שגם במקרה אחד הסרטים הטובים אי פעם) ועד ל "THE MIST" שהיה סרט לא מדהים -אבל פשוט נראה מדהים. דרבונט הוא מאסטר במראה הסרטים שלו. פה הוא מתעלה על עצמו. "THE WALKING DEAD" פשוט מצויינת רק בגלל המראה השלה. דרבונט בנה עולם אפוקליפטי יפיפייה. העולם הזה שנשלט על ידי זומבים אכזריים שרק מחפשים בשר אדם הוא מדהים. העולם שדרבונט מציג לנו הוא קר ומנוכר. זהו עולם אכזרי שמתאפיין בבדידות, עולם שכל הדמויות בו רק רוצות להרגיש את החום שפעם היה להם. דרבונט וצוות האיפור עשו פה עבודה יוצאת מן הכלל. כל שחקן שמגלם זומבי נראה כי עבר ימים של הכנה ( איפור ותלבושות). הדיוק בכל אספקט הקשור לזומבים הוא מעורר השראה. אחת הזומביות הכי מדהימות היא בפרק הראשון כשהדמות הראשית הולכת ברחוב ופתאום מופיעה זומבית שזוחלת על הדשא כשפלג גופה התחתון לא קיים. רגליה אינם וכל מה שנשאר הוא פלג הגוף העליון ועמוד השידרה שמזדחל אחריה. נשמע נוראי ודי מגעיל אך בעצם זה יפיפייה, כי אם יורדים לעומק העניין אפשר לראות כמה עבודה דרבונט והצוות השקיעו רק בהרכבת מראה הדמויות הללו. זומבים אף פעם לא היו יפים, אבל פה איכשהו בכל זומבי שעלה על המסך ראית יצירת מופת.

הנה טעימה קטנה של הגברת הנכבדה

הצילום של דרבונט בסדרה הוא כחלחל- מה שרק מדגיש את הניכור והבדידות שעוברים על הדמויות שלו. הרי שגם הזומבים עצמם הם די בודדים בכך שהם רק מהלכים ומחפשים בשר אדם. אין להם קשר אחד לשני והם אפילו די אלימים אחד לשני . העולם שנברא לנו מול העיניים הוא עולם של בדידות. השוטים הפתוחים שדרבונט מרבה להשתמש בהם מראים לנו עיר נטושה. אחד השוטים המרשימים הוא שוט ארוך שמראה לנו כביש מהיר שבו בצד אחד ערמת מכוניות שכנראה לא ניצלו ממתקפת זומבים, ומצד שני כביש ריק. זהו כביש שמוביל את אחת הדמויות לחופש ( או כך נראה עד כה ). דרבונט מראה לנו שוטים פתוחים של העיר עצמה שהיא ריקה, כל מה שנשאר בה הוא הזומבים שלנו, שמתהלכים ללא סוף.

אני לא יכול להמליץ על הסדרה של דרבונט לכל אחד. זו סדרה קשה לעיכול. היא לא מהירה ולוקח זמן עד שהעלילה מתחילה לתפוס תאוצה. כמו שאמרתי המשחק לא מרשים במיוחד (אבל מצד שני לא מציק), ודבר אחרון ששכחתי לומר הוא שהסדרה איננה מרחמת על הצופים ברמת האלימות. דרבונט לא מתבייש כלל וכלל להיות אלים. הזומבים הם אכזריים ביותר. זה לא אכילת גופות, זה פירוק בני אדם לגורמים. יש פה אלימות לא קלה לצפייה וחובה להזהיר מראש. מה שעוד יפה הוא שכמו שהזומבים נוהגים באלימות, דרבונט לא מרחם ומראה לנו גם כן את הצד האלים של בני האדם. האלימות ביניהם גם כן גועשת ומגיעה לשיא בסצנה בה לוקחים גוף של אדם שמת ומבתרים אותו לחתיכות. האלימות היא ברוטלית ביותר. אבל אם כל זה עדיין לא מפריע לכם ואתם מוכנים להכנס לראשו המופרע של דרבונט, אני מבטיח לכם שעולם כמו זה עוד לא ראיתם. אני יכול להבטיח לכם שאתם תראו משהו אחר ממה שראיתם עד עכשיו בטלויזיה. אולי גם אתם תתאהבו בזומבים כמו שאני התאהבתי כשראיתי את הזומבים של דרבונט.

אני רוצה, אני רוצה לראות

שוטטתי לי היום בין כמה אתרים ( http://www.themoviebox.net/trailers/, ו http://trailers.apple.com/)  ונפלתי על סרט חדש שלא שמעתי עליו אף פעם. לסרט קוראים BATTLE LOS ANGLES והוא נראה מעולה. לפחות הוא נראה ככה לפי הטריילר. אני מאוד אוהב סרטים על סוף העולם מלאי אפקטים. זה תמיד סרטים שלא צריך לשנייה לחשוב בהם ואפשר למשך שעתיים פשוט לשבת, לאכול פופקורן ( כן כן אני פנט של אכילת פופקורן בסרטים) ולהנות.

מה שגרם לי עוד יותר לרצות לראות את הסרט זה הטריילר המיוחד שלו. בדרך כלל בסרטים מהסוג הזה, הטריילרים מראים לנו את כל הדמויות, את הסיפור כמעט במלואו, ולא לשכוח גם משפטי מחץ של הדמויות הראשיות ( יום השלישי, 2012 וכדו'). פה דווקא היה משהו אחר. אין דיבורים, רק מוזיקה. מוזיקה מעולה ששואבת אותך לשתיים וחצי דקות. המוזיקה שקטה ברקע בזמן שכל אל. איי מתפוצצת ונרחבת. מוזיקה מטרידה שגורמת לך להיצמד למסך ולרצות לראות עוד. הבעיה היא שאין עוד, יש לנו כולה שתיים וחצי דקות!!!

איזה מדהים זה טריילרים שהם עשויים בצורה טובה, כל מה שאתה רוצה לעשות זה לרוץ לבית קולנוע ולראות את הסרט מיד.

תרופת הפלא

BOYS WILL BE BOYS

אין דרך יותר טובה מזה לתאר את חברי ג'קאס. הרי מה באמת אומר המשפט הזה, בנים תמיד יהיו בנים.. בנים תמיד ישארו בתוכם ילדים קטנים שרוצים לעשות שטויות. בנים ועוד בנים זה תמיד בלאגן.

כל גבר תמיד יכול להיזכר  בשטויות שעשה בילדותו עם חברים. כל אחד תמיד יכול להיזכר בכל מעשי הקונדס שעשה בחייו ותמיד לצחוק מהם. אלו זכרונות שנשארים איתנו לעד ותמיד יהוו נקודת הנאה בחיינו. המיוחד בחברי ג'קאס הוא שהם לא צריכים להיזכר, זה מה שהם עושים למיחייתם.

ג'קאס התחילה כתוכנית ב MTV ושרדה שתי עונות שלמות של גועל נפש בידורי. כן הם מגעילים, דוחים, טיפשים, חולים בראש, ובאותו זמן הם גאונים בצורה שאי אפשר לתאר. כל החברים הללו הם יחידה אחת מלוכדת שפועלת מתוך הנחת יסוד אחת של כאוס טוטאלי. אין שם חוקים, אין שם היררכיה, כל אחד  יכול להיות הנפגע הבא. כל אחד מהם יכול להיפצע קשות ולאף אחד לא איכפת, העיקר שזה יהיה מצחיק. מה שמדהים שזה באמת, אבל באמת מצחיק. ג'קאס מצליחים להוציא מכל הצופים שלהם את הילדותיות, את הצורך להנות. הם נותנים לנו את האפשרות לזרוק את כל הדאגות בצד ולא לחשוב. הם נותנים לנו את האפשרות לזמן קצר פשוט  לשחרר הכול, לשכוח מהיומיום ולצחוק.

הסרט השלישי מגיע אחרי זמן מה שלא שמענו או ראינו את החבורה. הם נראים מבוגרים יותר ( לדעתי רובם מעל 30 ), אבל לשנייה אחת הם לא נראים חלשים יותר. הם כולם מלאי שמחה ואין שנייה אחת בסרט שלא רואים אותנו צוחקים בקולי קולות. אין אפילו מקום אחד בסרט שהחבורה הזו לא נראית כאילו היא פשוט עושה חיים. כל אחד מהחבורה צוחק במשך 90 הדקות של הסרט. מה שכל כך יפה זה שזהו צחוק משוחרר ללא רסן. הציחקוקים של כולנו הם חזקים ורועשים, כל הצחוק בא מהבטן בצורה הכי אמיתית. החבורה הזו רק רוצה להנות מהחיים, ולמזלם הם הצליחו להגיע למקום שהעבודה שלהם היא פשוט לעשות את מה שהם הכי אוהבים. זה מעורר קנאה גדולה אני חייב לומר, הרי כל אחד היה רוצה שבחייו יוכל להתעסק במשהו שגורם לו להנאה כל כך גדולה.

מה שמיוחד בסרט הזה לעומת הסדרה ושאר הסרטים הוא השימוש בתלת מימד. סצנת הפתיחה של הסרט היא מחזה מרהיב של שיגעון טוטאלי עם בימוי מדוייק ומטריף. סצנת הפתיחה, בה אנו מכירים את הדמויות, היא כמו טיול במפעלו של ווילי וונקה תוך כדי שאתה חוטף מכות רצח. אין לי דרך אחרת לתאר אותה. הצבעים קופצים אליך. כדורים, דגים, הפרשות ועוד המון דברים קופצים עליך מן המסך. הכל נעשה בסלו מושיין מדוייק להפליא. זה מדהים, מצד אחד אותה חבורה של אהבלים על המסך פשוט מחטיפים מכות אחד לשני, ומצד שני, אתה מבין כמה מחשבה ודיוק הושקעו בכדי לחבר את הסצנה המופלאה הזו. לאחר הסצנה הזו מגיעים שורה של מעשי קונדס שנמשכים  שעה וחצי, חלקם קורעים מצחוק, חלקם פשוט מגעילים בצורה שאי אפשר לתאר, וחלקם פשוט כיפיים. לבסוף שוב אנו חוזרים לדיוק הבימויי הנפלא הזה בסצנת הסיום, סצנה שמסתיימת בפיצוץ אדיר שמעיף את כל החבורה אחד על השני.

המון זמן לא נכנסתי לסרט ופשוט שיחררתי הכול ככה. ראיתי לאחרונה סרטים שמאוד נהנתי מהם, אפילו ראיתי לאחרונה סרטים מצויינים (כמו הרשת החברתית), אבל המון זמן לא ראיתי סרט שנתן לי את ההזדמנות ככה להשתחרר, לשכוח מהכול ורק לחייך. יותר מזה, זה פשוט סרט שגרם לי לצחוק שעה וחצי בלי הפסקה.

אני לא יכול להמליץ לכולם לראות את ג'קאס כי זה קשה לצפייה, הסרט דוחה ומלא סצנות שקשה לקיבה לעכל. מה שאני יכול לומר לכם,  זה שאם אתם מצליחים להתגבר על הגועל, מחכה לכם שעה חצי של שחרור, שעה וחצי של צחוק בלי הפסקה שזו תרופה יותר טובה מכל דבר בעולם. לפעמים צריך רק לצחוק קצת והכול נראה יותר טוב.