שונא שמשקרים לי

כבר כמה ימים אני מנסה לחשוב מה אני יכול לכתוב על הסרט "סטון". שעלה לאקרנים יום חמישי שעבר. הדבר היחידי שאני יכול לומר בוודאות על הסרט הזה הוא שהוא רע. הדבר הכי קשה הוא שהוא רע מכל כך הרבה בחינות שקשה לדעת במה להתחיל ואיך לסיים. הכי מעצבן בכל העניין הוא שדווקא ממש לא ציפיתי שהוא יהיה רע. בסרט יש שחקנים שאני מאוד אוהב – אדוארד נורטון ורוברט דה נירו. יש גם את מילה ג'וג'וביץ שתמיד נחמד להסתכל עליה, והכי מוזר זה שיש לו טריילר שמכין אותנו לסרט מתח קליל ונחמד שבוודאי יגיע לסופו עם טוויסט נחמד בסוף. הכול נשמע כמשוואה מצויינת ליומית נפלאה, אלא שברגע שאתה יושב מול המסך והסרט מתחיל אתה מגלה שהכול שטויות ושעומדת מולך ערמה של קשקוש.

בסרט לא עובד כלום, המשחק רע, העלילה דלה ולא מעניינת , הסוף הוא לא סוף, ואוסף סצנות הסקס בסרט פשוט מיותרות, אבל מה שעצבן אותי הכי הרבה הוא הטריילר של הסרט. הפרומו של הסרט הוא השקר הגדול ביותר.

תראו לי אין בעיה שיעבדו עלי בסרטים, אני תמיד אוהב שמפתיעים אותי בסרטים, אבל שמשקרים לי פה זה המקום שאני מותח את הגבול. הטריילר של " סטון" הוא שקר אחד גדול. הטריילר הזה הוא לסרט אחר. שום דבר שנראה בטריילר לא נראה בסרט. אולי בסרט רואים את אותם סצנות אבל אין שום קשר בין מה הטריילר רוצה לומר לנו לבין מה שנראה על המסך בזמן הצפייה בדבר הזה ( קשה לי לקרוא לזה סרט ).

הטריילר מבטיח לנו מתח. בסרט אין!!!

הטריילר מבטיח משחק חתול ועכבר בין אדוארד נורטון ורוברט דה נירו. במקום זה יש בלבולי מוח לא נגמרים למשך שעתיים

הטריילר מבטיח קצב מהיר וסוחף. הסרט הוא זוחל וארוך כאורך הגלות.

הטריילר מבטיח משהו והסרט לא מקיים.

אני שונא שמשקרים לי !!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!

ביום חמישי התרגשתי

בצוהרי יום חמישי האחרון הלכתי עם אשתי  לסינמה סיטי ראשון לציון . רצינו ללכת ולבלות קצת אחרי יום עבודה. ישבנו לאכול והתלבטנו באיזה סרט לצפות. האפשרויות היו "סטון" עם רוברט דה נירו ואדוארד נורטון , ו"חיים כמו שמכירים" עם קתרין הייגל וג'וש דומאל. אפשר לומר שדי קל להחליט בין השניים, הראשון סרט עם שני שחקנים מעולים שהמפגש הקודם ביניהם ( "הפריצה" של פרנק אוז ) היה מעניין מאוד. הסרט השני הוא קומדיה רומנטית מטופשת (שכן רוב הז'אנר הזה מכיל בתוכו סרטים מטופשים) עם שחקנית יפה ועוד שחקן די מיותר ( סליחה מר דומאל ). לא יודע איך הגענו למסקנה הזו, אבל החלטנו ללכת לשני. היה לנו מצב רוח למשהו קליל ומשעשע.

לא ציפיתי להרבה מהסרט, ראיתי את הטריילר לפני כמה חודשים ודי שכחתי ממנו לאחר שנגמר. בנוסף ידוע לנו שהרקורד של הייגל בקומדיות רומנטיות הוא די זוועה. אולי הסרטים מצליחים (מ- "27 שמלות" ועד "קילרים" ) אבל כל מה שאני מצאתי בהם זה שעמום אחד גדול.

אז החלטנו ללכת לסרט עם קתרין הייגל בכל זאת. נכנסנו, הסרט התחיל ותוך כמה דקות הופתעתי. קודם כל אני מוצא את עצמי לא סובל בכלל, ובעצם  די נהנה. על קתרין הייגל תמיד ממש כיף להסתכל (פשוט בחורה מדהימה), אבל היה משהו בסרט שדיבר אלינו.

בסרט הייגל היא הולי, בעלת חברת קייטרניג שתופסת תאוצה, ודומאל משחק את אריק מסר ( מבקש כל הסרט לקרוא לו רק מסר) שהוא עורך משחקי נ.ב.א. הדבר היחיד  המשותף לשתי הדמויות הללו הוא הסלידה שלהם אחד מהשני, ומנגד האהבה הגדולה שיש להם לסופי (התינוקת החמודה ביותר בעולם), שהם מתפקדים כסנדקים שלה. לאחר שההורים של סופי מתים  בתאונת דרכים הולי ומסר מגלים שהם מונו כמי שיצטרכו לגדל את סופי ( כן אני יודע סיפור די מופרך ומגוחך ). שניהם עוברים לבית של ההורים המנוחים ומתחילים בגידול התינוקת.

זה בערך כל הסיפור של הסרט הדי פשוט הזה. הוא לא ממש מתוחכם, אין בו תצוגת משחק עילאית, ועדיין מצאתי את עצמי יושב שעתיים ונהנה. מה שהדהים אותי הכי הרבה זה היה כמה סצנות שפשוט מצאתי את עצמי מתרגש.

בעוד כחודש אני הולך להפוך לאבא ( ילד ראשון ). אני ואשתי מאוד מתרגשים וכבר סופרים את הימים עד שחמודי מגיע (כן חמודי זה השם הזמני – לא השם האמיתי אל תדאגו). כל יום שעובר ההתרגשות גוברת והציפייה משגעת אותנו. עכשיו, כשישבנו בסרט, אני חושב שכל מה שחשבתי עליו הוא חמודי. כל סצנה עם סופי (שוב הילדה החמודה בעולם) גרמה לי לחשוב על בני שיבוא, כל סצנה עם הילדה הזו גרמה לי לחשוב עלי כאבא. לא יכלתי להתאפק, כשסופי עושה את הצעד הראשון שלה, תיארתי לעצמי בראש איך הוא, חמודי הולך בפעם הראשונה. כשסופי אמרה פעם ראשונה אמא, תיארתי לעצמי אותי ואת אישתי בסלון ופתאום משום מקום  ברקע שומעים " אמא". פשוט כל סצנה עם הילדה המקסימה הזו גרמה לי לחשוב עלי ועל אישתי ואיך החיים שלנו הולכים להשתנות (לטובה כמובן ) בעוד כחודש.

אז כן הסרט נגע בי וגרם לי להתרגש. הופתעתי לטובה. אני לא יכול לומר שזוהי יצירת מופת, אפילו לא יכול לומר לכם שזהו סרט טוב מאוד. מה שכן אוכל לומר,  אני חושב שכל מי שנמצא במצב שלי או שיש לו כבר ילדים יכול בכיף ללכת, לראות את הסרט ולהנות במשך שעתיים.

 

נקודה חשובה להוסיף- אם אתם חושבים אפילו לרגע ללכת לראות את "סטון" תעצרו מיד. זהו נוראי. שעמום אחד גדול ואכזבה ענקית. סרט עם שחקנים מצויינים שלא הולך לשום מקום. זה גם הסרט אם הסוף הכי נורא שראיתי זה שנים ( סצנת סיום נוראית ביותר)

 

 

הצד העדין של צברי

השבוע הייתי בסרט שהצליח לרגש אותי מאוד. סרטו החדש של דורון צברי. הסרט הפתיע אותי מאוד, חשבתי שאני נכנס למשהו אחד ובסוף קיבלתי משהו אחר. "המדריך למהפכה" הוא אחד הסרטים המרגשים שראיתי לאחרונה.

למזלי יצא לי לפגוש את מר צברי  כשלימד אותי קולנוע דוקומנטרי באוניברסיטה ,לפני שנתיים. צברי הוא אדם מאוד מרשים, הוא אדם קשה שדוחף אותך לעשות, הוא לא מוותר אף פעם. הוא אדם שמאמין בקולנוע, ומאמין שהקולנוע זה מדיום אדיר להביע את האמת שלך ("האמת" זו מילה שדורון אמר פעמים רבות בשיעורים). צברי הוא כמו שור גדול, אגרסיבי שלא מוותר לאף אחד. לא הכרתי אצל אדון צברי את הצד הרגיש שלו. ביום שלישי האחרון גיליתי שבמר צברי יש צד רגיש והוא צד מדהים.

אפשר לומר הרבה מאוד דברים על "המדריך למהפכה", אפשר לומר שזהו סרט מצחיק, חכם, נוקב, בועט, חזק, חשוב, אפשר לומר הרבה. כל המבקרים כבר שיבחו את צברי על סרטו החדש, כולם כבר הכתירו אותו כאחד הסרטים החשובים שיצאו לאחרונה בקולנוע הישראלי והם צודקים לגמרי. צברי מעלה שאלות קשות על המצב המדיני, על השחיתות בממשלה שלנו, על העלמת כספי ציבור ובכלל שאלות קשות עלינו כחברה. צברי מצליח לבנות את הסרט בצורה של מותחן. הצופה בכלל לא מרגיש שהוא רואה סרט דוקומנטרי. המוזיקה סוחפת, העריכה מדויקת ובמשך שעה וחצי הצופה מרותק.  אבל הדבר ב הכי יפה הוא שלאחר שעה וחצי של מלחמה, צברי מצליח להעמיד סצנה אחת קצרה ופשוטה שהיא אחת הסצנות המרגשות שנראו על המסך בשנים האחרונות.

צברי החליט להכניס דמות לסרט שמתגלה כשוס לא נורמלי. אסתר צברי, אמו של דורון, מתגלה כדמות המשמעותית ביותר בכל הסרט. אסתר לגמרי לא אוהבת  שדורון הוא במאי סרטים. היא  לא אוהבת את העובדה שהוא מתעסק במקצוע שאין בו כסף. לדעתה הדרך הנכונה לחיות היא למצוא עבודה שמכניסה כסף, לבנות משפחה ושוב כמובן לא לשכוח לעשות כסף. צברי כל הסרט מסביר לאמו שהוא הולך אחרי התשוקה שלו, שהוא עושה את מה שהוא אוהב, והיא מצידה לא מצליחה להבין . "ביימתי 4 סרטים", "זכיתי בפרסים", אומר שוב ושוב דורון לאמו וזו עונה לו תמיד " אז מה !!!!!". אסתר צברי היא אישה מדהימה, חזקה, מצחיקה, אימא דואגת, ופשוט דמות קולנועית מרתקת. כל המלחמה של צברי מתגמדת בכל סצנה כשהוא מגיע לבקר את אמו. כל פעם שהוא מגיע אליה לביקור, מה שהוא רוצה זה את תמיכתה, את אישורה שהוא בן טוב, אך שוב ושוב הוא נתקל באותה תשובה " אז מה??!!!!???!".

ואז אחרי כל המלחמה של צברי בממשלה ובשחיתות מגיעה הסצנה האחרונה של הסרט ומשנה הכול. לאחר שהכנסת מתכנסת ומצביעה על שינויים דרסטיים בחוק רשות השידור, צברי נפגש עם אהוד אולמרט במשרדו. צברי לא לבד, אסתר הצטרפה אליו והם נכנסים יחד למשרד של ראש המשלה. אולמרט מחייך, צברי מחייך (הצליח לעשות מהפכה), ואמא אסתר לא רק מחייכת אלא גאה!. אסתר צברי נכנסת למשרד של אולמרט כשראשה זקוף, היא גאה בבנה. אולמרט מנסה לדבר עם צברי, אך אסתר לא מאפשרת לו. היא עומדת ולוקחת את כל הבמה. היא גאה בבן שלה והיא לא מוותרת לאף אחד. היא רוצה שכולם ידעו כמה היא גאה בבנה.

מה שכל כך יפה בסצנה הוא שכל הסרט דורון נראה כאדם חזק, אדם כוחני. הוא דוחף ומרביץ לאנשים בלי חשבון. הוא סוחף אנשים אחריו למהפכה. ואז פתאום בסצנה האחרונה הוא עומד בצד מאושר ונראה כמו ילד קטן. הוא עומד ליד אמו ולא מסוגל להפסיק לחייך, הוא מאושר עד השמיים. אימא אסתר מאשרת, אמא אסתר גאה בילד הקטן שלה.

הסצנה האחרונה מראה את האמת של דורון צברי, אמת שכל ילד רוצה להרגיש בחיים. צברי רוצה שאמא תהיה גאה. הסצנה הזו באה להראות לנו שסרט שלם בעצם מתמקד בילד שרוצה שאמא סוף סוף תתגאה בו. איזה יופי !!!!!!!!  ישבתי לי באולם בקולנוע לב תל אביב ופשוט התרגשתי. באמת סצנה מצויינת, וסרט מצויין.

הסצנה המושלמת

היום  צפיתי שוב ב"רשת החברתית" , פעם שנייה שאני רואה את הסרט בפחות מ 24 שעות . אני חייב לומר שהסרט רק השתבח בצפייה השנייה. הסצנה שרודפת אותי ואני פשוט לא מסוגל להפסיק לחשוב עליה היא הסצנה של תחרות החתירה, סצנה גאונית. אין בה אף לא אחד מדיאלוגים השנונים של סורקין, אין בה את תצוגת המשחק המופלאה של ג'סי אייזנברג. הסצנה היא רק פינצ'ר! שלמות !!!

תראו ותהנו

 

משפחה לא נורמלית

קחו את ויק מאקי, תערבבו אותו עם ריטה (ז"ל) מדקסטר, תוסיפו שני ילדים ותקבלו משפחה באמת די לא נורמלית.

ויק מאקי קשוח וזועף. ויק מאקי היה שוטר שעבר על החוק לא פעם אחת במהלך שירותו ועשה המון דברים לא טובים לאנשים טובים ובמיוחד לאנשים לא טובים. ויק מאקי היה דמות טראגית לגמרי ודמות שקשה לשכוח.  ריטה לעומתו הייתה אישתו של דקסטר, אישה לא חזקה במיוחד שמאוד דרשה את תשומת ליבה של בעלה (הרוצח). ריטה הייתה אישה שרק חיפשה אהבה ותשומת לב. היא גרמה לרוצח המפורסם ביותר בטלויזיה להתמסד, ואפילו גרמה לו להפוך לאבא.

עכשיו קחו את שני אלו ותערבבו ביחד ותשכחו את כל מה שידעתם עליהם קודם ותקבלו את ג'ים וסטפני פאול. כן כן קחו את ריטה ותמחקו אותה וקחו את ויק מאקי ותמחקו אותו מהזיכרון ( כמה שזה קשה ) ותקבלו באהבה את משפחת פאול.

מייקל צ'קלס וג'לי בנז משחקים יחד בסידרה חדשה בשם "משפחה לא נורמאלית". אם צ'יקלס שיחק בעבר דמות מלוכלכת וקשה, פה הוא מגיע בסיבוב של 180 מעלות. ג'ים הוא ההיפך ממאקי. ג'ים הוא איש משפחה עדין וטוב לב שרק מחפש דרך להתחבר לילדיו ולאישתו. ג'ים עובד במשטרה אך לא כשוטר, אלא כאמן רישום. הוא מופנם ומנסה בשקט למצוא דרך לעזור לאנשים שמגיעים אליו. מצד שני סטפני היא אישה חזקה (בדיוק ההיפך מריטה), מדענית שחוקרת צמחים מוזרים ומקומות טרופיים. היא אישה מתוחכמת, היא חכמה, בעלת אמביציות ומלאת שאיפות.  אלא הם הפאולים המהווים אנטיטזות לויק וריטה. יחד הם הורים לשני תיכוניסטים נורמטיבים (ג'ייג'יי ודפני).

בתחילת ההיכרות עם הפאולים אנחנו מבינים שמדובר במשפחה לא הכי מאוחדת. הילדים בשלהם, סטפני עסוקה ביותר בעבודתה ודווקא ג'ים מחפש עיסוקים. ג'ים מחפש איך לאחד את המשפחה יחד כמו פעם. כן כן אלה הם הפאולים, משפחה אמריקאית "טיפוסית " שגרה בפרבר נחמד וחייה את החלום האמריקאי. בינתיים כמו שאתם יכולים לתאר לעצמכם זה לא כזה מעניין, אבל כל זה הולך להשתנות בערך אחרי 20 דקות של צפייה בפרק הראשון של הסדרה.

ג'ים מכריח את משפחתו לצאת לטיול משותף בברזיל. טיול שדי לא מסתדר, לאחר שהם עולים על מטוס שאמור לקחת אותם לטיסה מעל ג'ונגלים מקומיים. מזג האוויר הטרופי משתלט ופתאום פורצת סערה אימתנית שגורמת לטייס לאבד שליטה על המטוס ולהתרסק בתוך אגם באמצע הג'ונגל הברזילאי. כל המשפחה יוצאת בנס וכמעט ללא שריטה מן ההתרסקות. כולם חוזרים לביתם, ודווקא בחזרתם לביתם מתחילה באמת הסדרה לרקום עור וגידים. דווקא פה ג'ים וסטפני מתחילים להרגיש כל אחד בזמנו שקורה לו משהו די מיוחד. ג'ים וסטפני מתחילים לגלות שיש להם כוחות על טבעיים. ג'ים הופך לחזק במיוחד עד כדי כך שיוכל לתפוס ולמעוך כדור שנורה מאקדח, ואילו סטפני מתחילה להבין שהכוח שלה הוא מהירות בלתי נתפסת. סטפני הופכת למאין "רוד ראנר", מהירה כשדה. כמובן שגם ג'יי ג'יי ודפני מגלים כוחות מיוחדים אבל הם לא העניין פה. דווקא ההורים הם עיקר העלילה. ההורים הם אלו שלוקחים על עצמם לתעל את הכוחות ( במיוחד ג'ים) שלהם על מנת  לעזור לאנשים.

עכשיו יכול להיות שתגידו שכבר שמעתם על עלילה דומה בעבר  ושאין חדש תחת השמש (במיוחד ב"משפחת סופר על" של פיקסאר), ונכון שאולי כבר ראינו את המשפחה הזו ב"גיבורים", ובמיוחד נכון יהיה לומר שכבר כל גיבורי העל יצאו למסך הגדול ולמסך הקטן- הכל נכון- ואני לא יכול להתווכח איתכם. אבל עדיין יש משהו במשפחת פאול שגורם להנאה גדולה בצפייה בסדרה. יש משהו בצורה הקלילה והכיפית שהסיפור מועבר לצופים. יש משהו כל כך כיף בלראות את מייקל צ'קלס חזרה על המסך בתפקיד שנראה שכל כך נהנה בו, ולא פחות  כיף לראות את ג'ולי בנז בחיים לאחר שהרגו לנו את ריטה בעונה הקודמת של דקסטר. איכשהו הכל מתחבר יחד לסדרה חמודה ביותר וכיפית ביותר. סדרה שכמו שאומרים, מתאימה בדיוק ליום שבת בצהריים.

בינתיים צפיתי בשני פרקים. אני יכול לומר שאם ימשיכו כמו שהתחילו מצפה לנו סידרה שתוכל להביא משב רוח נעים וקליל.

 

רשת חברתית

לפני כחצי שעה יצאתי מ"הרשת החברתית" ,ואני חייב לומר שהסרט פשוט מעולה. שמעתי וקראתי עליו הרבה מאוד. ביקורות, ראיונות, וכל דבר אפשרי שיכולתי למצוא על הסרט. זה סרט שחיכיתי לו המון זמן, מהרגע ששמעתי שמתחילים לעבוד עליו, עקבתי אחריו בדבקות רבה.  לא רק שהסיפור עניין אותי, עוד יותר עניין אותי שאהרון סורקין הצטרף כתסריטאי ושיא ההתלהבות הייתה ששמעתי שדיוויד פינצ'ר לקח לידיו את מושכות הבימוי. פינצ'ר הוא במאי אדיר בעיני. כל סרט שלו הוא אירוע, גם הסרטים הפחות טובים (אחד מהם היה "החדר", שעדיין הביא את אחת מסצנות הפתיחה המרשימות ביותר)  שלו תמיד בעלי ניצוצות של גאונות. מ"מועדון קרב" המדהים עד ל "סיפורו המופלא של בנג'מין באטן" המרגש ביותר. פינצ'ר תמיד לוקח את צופיו למסע מטלטל. פינצ'ר הוא במאי שתמיד מעביר ביקורת נוקבת על המצב החברתי. זה התחיל בביקורת החריפה שהעביר על תרבות הצריכה ב"מועדון קרב" והגיע לביקורת על המצב בו אנו נמצאים כיום עם "הרשת החברתית". דיוויד פינצ'ר הוא במאי אדיר והוא היחיד שיכל באמת לגרום ל"רשת החברתית" להיות יצירת מופת.

כולם מדברים על אהרון סורקין שכתב טקסטים כל כך מתוחכמים ושנונים. כולם מדברים על המשחק האדיר של ג'סי אייזנברג המשחק את דמותו של מארק צוקברג, ואנדרו גרפילד המשחק את דמותו של אדוארדו סאוורין (שותפו של צוקברג בהקמת הפייסבוק). אפילו מדברים על הופעה מפתיעה לטובה של ג'סטין טימברלייק בתור שון פרקר ( מייסד "נפסטר"). הכל נכון, אבל הבעיה היא שאיפשהו בין כל המחמאות לדעתי פינצ'ר לא באמת מקבל את הקרדיט המגיע לו. פינצ'ר ביים עד היום בסך הכל 8 סרטים , כולל "הרשת החברתית" (לא כולל " הנערה עם קעקוע הדרקון" שייצא בשנה הבאה), ואפשר לומר שזו נקודת השיא שלו.

הגדולה של פינצ'ר בסרט מתבטאת לא רק בצורה המושלמת שהוא הצליח להעביר את הטקסטים המושלמים של סורקין למסך, לא בצורה שהצליח להביא את שחקניו לתת את תצוגת המשחק הטובה ביותר שנתנו עד עכשיו.  הגדולה של פינצ'ר מגיעה ממקום אחר שלטעמי לא שמו עליו עדיין דגש בשום מקום. פינצ'ר הוא גאון בגלל היכולות של לגרום לפסקול שלם לעלות את סרטו כמה שלבים מעלה. עבודת הסאונד ועריכת המוזיקה בסרט פשוט מושלמים. זה מתחיל מהדברים הקטנים ביותר כמו הטריילר הגאוני שהוציא לסרט. באותו טריילר פינצ'ר שם ברקע את השיר של רדיוהד CREEP, שיר שמתהדהדים בו משפטים כמו "אני רוצה שתשים לב אלי שאני לא פה", "אני רוצה שליטה",  "אני לא מתאים לכאן"  והמשפט החזק ביותר "אני מיוחד". כל המשפטים הללו הם בעצם מארק צוקברג. כל המשפטים האלה מתארים את הדמות והאישיות של מארק צוקברג. השיר שמלווה (לא בביצוע רדיוהד, אלא בביצוע מקהלת ילדים) בצורה כל כך מדוייקת למשך 2 וחצי דקות מציג לנו בעצם בצורה מושלמת את הדמות המרכזית של הסרט, את הטייקון צוקברג. מארבעה משפטים קטנים אפשר להרכיב את הסיפור השלם של מקים הרשת החברתית הגדולה בעולם. אדם אאוטסיידר שחיפש הצלחה, שחיפש להתברג למקומות גבוהים בחברה ובעצם רק ביקש להיות מיוחד. זה פשוט מדהים, שיר אחד קטן שנותן כל כך הרבה משמעות לדמות.

"הרשת החברתית" נפתח בסצנה יחסית שקטה (מבחינת הפסקול) שמציגה את צוקברג שבדיוק נזרק על ידי חברתו לאחר שלמורת רוחה הוא מתנשא מעליה. משם פינצ'ר עובר לסיקוונס שרק מראה כמה הוא גאון. זהו סיקוונס שמתאר לצופים איך בעצם פייסבוק התחיל. צוקברג מתהלך בשדרות הקמפוס (הארוורד) ומגיע לדירתו שבמעונות, מתיישב ליד מחשבו הפרטי ומתחיל להשמיץ את האישה שבדיוק זרקה אותו בבלוג האישי שלו. סך הכל נשמע סיקוונס די פשוט ואפילו לא כל כך מעניין. מוזר לחשוב שדווקא מכזו סיטואציה התחיל הפייסבוק. מה שגורם לסצנה הזו להפוך לסצנה כל כך מיוחדת הוא הפסקול. מהרגע שמארק יוצא מהבר מתנגנת ברקע מוזיקה  די חלשה שמתווסף לה מאין סאונד זמזום מוזר. סאונד שנשמע כמו מכונה שעובדת או אולי מחשב? אולי בעצם המוח הכל כך חכם של צוקברג מתחיל לעבוד, הגלגלים מסתובבים והרעיונות מתחילים לרוץ. ככל שהוא מתקדם לחדרו המוסיקה מתגברת ואנחנו הצופים נשאבים. המוסיקה שואבת אותך לתוך העולם של צוקברג הפגוע ובמיוחד החושב. ככל שמארק מתקדם לחדרו אנחנו מרגישים שמשהו עומד להגיע, משהו גדול עומד לקרות. המוסיקה מתגברת ואנחנו נכנסים עוד יותר פנימה, ואז מגיעה המוסיקה לשיא ברגע בו הוא לוחץ על כפתור ה – POST. כל המילים הקשות שכתב על חברתו יצאו לאור והן נמצאות באוויר לכל מי שרק ירצה  לקרוא אותם. המוסיקה בסיקוונס סוחפת אותנו למסע הנקמה האישי של צוקברג באישה שזרקה אותו, או אולי בעצם בכל הנשים שאי פעם זרקו אותו. ככל שהמוסיקה גוברת בסיקוונס כך גם הזמזום שכן המוח של צוקברג לא מפסיק לנוח לדקה. סיקוונס פשוט מצוין ודרך מדהימה לפתוח סרט.

פינצ'ר ממשיך הלאה בסרט ופשוט גורם לכל סצנה להיות טובה יותר בעזרת המוסיקה והפסקול. סצנה נוספת שחשוב לציין היא סצנה החתירה שבא פינצ'ר משתמש בצורה מושלמת במוסיקה של המחזה השוודי הנודע  "פר גינט" . סצנה קצרה והמוסיקה בה כל כך חזקה. סצנה מהפנטת, כמעט ללא מילים ורק בזכות המוסיקה הופכת להיות אחת הסצנות החזקות והמרשימות בסרט.

חוץ מהפסקול והמוזיקה המטלטלת יש משהו כל כך פשוט ב"רשת החברתית" שגורם לך לחשוב עליו שאתה יוצא מהסרט. דבר פשוט שלא עזב אותי עד עכשיו. מאיפה התחיל הפייסבוק. פינצ'ר מראה לנו שהרשת העולמית הזאת שכבשה את כולנו ( הרי אין אדם בלי פייסבוק היום) התחילה כרעיון של אדם  מופנם שביום יום לא מצליח להביע שום רגשות. אדם שכל חייו מתאפיין בהסתגרות בתוך עצמו. דווקא האדם הקר הזה הצליח לפרוץ קדימה דווקא כשהביע רגשות באמצעות רשת חברתית. דווקא במקום שהיה פגוע מאישה, דווקא שם הוא העלה רעיון שגרם לעולם להשתנות. איזה פשטות !!! איזה יופי !!!

אם לא הבנתם עד עכשיו "הרשת החברתית" הוא סרט חובה. פינצ'ר וסורקין הפכו אותו לחוויה מדהימה. זה כבר לא סרט, "הרשת החברתית" היא תופעה. כולנו קשורים לרשת חברתית והסרט מדבר אל כולנו.

רוצו מהר מאוד ותראו את הסרט. אני מבטיח שלא תתאכזבו.

איזה אף "קסום"

 

איזה כיף זה להעביר 120 דקות מהחיים בהתמקדות באף אחד שבהתחלה היה עקום אחר כך התיישר ובסוף התעקם שוב.

סרטו החדש של סטיבן פרירס מספר על אף אחד של תמרה דרו שגורם לכל האנשים סביבו תחילה להשתגע ולבסוף לחבור יחד. כן כן פרירס שביים סרטים מצויינים בעבר כגון "יחסים מסוכנים", "הנוכלים" ו"דברים יפים מלוכלכים", החליט הפעם ללכת על כיוון הרבה יותר קליל ונפל קשות. סרטו החדש "תמרה דרו" משתייך לז'אנר החמוד ביותר של דרמות קומיות בריטיות יבשות אך בדרך כלל מהנות ביותר. מסרטים כמו "ללכת עד הסוף" המקסים ועד לאחרונה "למות מלוויה" המשעשע, הסרטים הללו מכילים הומור בריטי יבש ומהנה באותו זמן. בדרך כלל סוג זה של סרטים תמיד מעלה חיוך על פניו של הצופה מתחילתו ועד סופו.  סרטים שתמיד יש בהם  סצנות קורעות מצחוק ובאותו זמן תמיד גורמים לצופים להתרגש ואפילו עד דמעות. הבעיה של פרירס היא ש"תמרה דרו" לא מצליח לעשות לא את זה, ולא את זה. סרטו החדש הוא שעמום אחד גדול.

פרירס מביא את סיפורה של תמרה דרו  (ג'מה ארטטרון המדהימה), סופרת ועיתונאית מפורסמת, שעברה ניתוח אף מוצלח במיוחד ונמצאת במערכת יחסים עם כוכב רוק די דוחה ומטופש. אחרי שנים שלא הייתה בכפר חוזרת דרו אל הבית שבו גדלה.מהר מאוד תמרה רצה לכותרות הרכילות של העיירה ובמיוחד לתוך ראשם של גברברי העיירה .

הסיפור נשמע חמוד ביותר והטריילר הביא משהו מתקתק מאוד למסך, הבעיה הייתה הסרט עצמו. אין בו שום דבר חמוד בכלל. הכול נותן תחושה שעוד מעט אנחנו נראה סצנה מצחיקה, אולי איזה סצנה מוצלחת, אבל סצנה עוברת ועוד סצנה מגיעה ושום דבר לא מתחבר לכלום. הדמויות לא מעניינות, הסיפור לא מוביל לשום דבר, והמשחק של כל השחקנים הוא פשוט פושר במקרה הטוב.  היחידה שאיכשהו מצליחה לעניין את הצופים היא ג'מה אורטון ( תמרה ) שפשוט מהווה ממתק לעיניים. אורטון פשוט יפהפיה וכיף גדול להתבונן בה במשך ה – 120 דקות.

פרירס בעבר יצר סרטים עם עומק רגשי והביא דמויות מרתקות למסך. הבימוי בעבר של פרירס היה תמיד מדויק, אך פה נראה כי העלה חלטורה אחת גדולה סתם. הדבר הכי קשה שעבר עלי במהלך הצפייה הוא שיש משל מאוד יפה לסרט שאני מאוד אהבתי. פרירס מנסה לומר לנו שאין צורך בשלמות אצל בני האדם ודווקא האנשים שיש בהם פגם הם הטובים ביותר, דווקא הלא מושלמים הם היפים ביותר. הבעיה היא שצריך לסבול את כל מהלך הסרט בכדי להגיע למסר היפה הזה. צריכים לעבור מסכת של דמויות מטופשות ואי התפתחות עלילה בכדי להבין שדווקא האף העקום שהיה לתמרה מתחילת הסרט הוא דווקא היפה ביותר ולא האף המנותח והפלסטי. דווקא האף הפלסטי הוציא מכל הדמויות את הצד הלא יפה, דווקא האף הקטנטן הוציא מכל הדמויות בסרט את הכיעור. מסר מוצלח לסרט לא מוצלח.

היחידות שאיכשהו מביאות קסם קטן למסך הן שתי התיכוניסטיות המשועממות של העיירה שמנסות רק לעשות בלאגן. דווקא הבננות הללו מביאות איזשהו צבע אחר לסרט, איזושהי שמחה קטנה לבלאגן השלם.

אפשר לומר עוד מילה אחת (דגש על אחת) – הנופים שבסרט פשוט גורמים לצופה לרצות מיד לקום ולעבור מיד לעיירה קטנה  איפשהו באנגליה.

אילו נופים יפים, איזה שקט כפרי. פשוט תענוג ,רק הנופים עצמם הצילו אותי משעמום מוות.

 

בן היקר כמעט הצליח לך !

בן אפלק גילה את המקום האמיתי שלו, מאחורי המצלמה, רק שחבל שהרס מעט את המסיבה בזה שהכניס את עצמו לתפקיד הראשי.

לפני כשנתיים, לאחר שורה של כשלונות מלפנים למצלמה, החליט בן אפלק למצוא מקום חדש. המקום היה כסא הבמאי. הנסיון היה מוצלח והראה שבאמת יש משהו בבן אפלק. סרטו, "נראתה לאחרונה" הראה שאפלק הוא לא רק שחקן מעצבן, אלא גם במאי מוכשר. אפלק התגלה כבמאי שיודע למתוח את הצופים שלו ובאותו זמן לרגש אותם. דווקא ב"נראתה לאחרונה" אפלק בחר את הדרך הנכונה ולא החליט ללהק את עצמו. במקום זאת, החליט לתת את מושכות התפקיד הראשי לאחיו, קייסי אפלק (השחקן המוכשר מבין השניים). קייסי הצליח להוביל את הסרט למקומות הנכונים והמדוייקים ביותר. פה בדיוק מגיעה הבעיה של בן בסרטו השני כבמאי. ב"גנב עירוני" הוא החליט שהפעם ילהק את עצמו לסרט בתפקיד הראשי, החלטה שמתגלה כטעות.

"גנב עירוני", שעתה יצא לאקרנים, דומה במובנים רבים ל"נראתה לאחרונה". שניהם דרמות מתח, שניהם סרטים עם רשימת שחקנים מצויינת שמאוד עוזרים לקדם את העלילה. ההבדל היחידי הוא שבסרט הראשון קייסי בתפקיד הראשי מצליח לסחוף את הצופים יחד איתו, בשני בן רחוק מלהצליח.

יש משהו בבן כשחקן שהוא פשוט מעצבן. אני לא מצליח באף אחד מהסרטים בהם שיחק להתחבר לדמות שהוא מביא. תמיד יש משהו מזוייף בהבעות פנים שהוא מביא למסך, החיוך המפורסם שלו לא כובש אותי ורק מרגיז אותי. אפלק כשחקן הוא אנמי ואינו מצליח להעביר רגש למסך. הדבר כל כך חבל, בגלל ש"גנב עירוני" היה יכול להיות סרט פי 10 יותר טוב אם בן היה נשאר מאחור ונותן לקייסי להוביל אותו. למה פשוט לא בחר לקחת את אחיו לשחק במקומו, הרי קייסי מתגלה בשנים האחרונות כאחד השחקנים המגוונים שיש בהוליווד. סרטו האחרון "הרוצח שבתוכי" אומנם לא היה יצירת מופת, אך קייסי הצליח להביא למסך דמות מטרידה ומפחידה ומגוונת. פשוט חבל.

אז בעצם מה יש לנו פה?

יש לנו את בוסטון, עיר שמוצגת בתחילת הסרט כאחת שבה אחוז הפשיעה החמורה ומקרי השוד גבוה מאוד ונמצא בעליה. יש לנו חבורה (שמר אפלק מתפקד בראשה) ששודדת משאיות ברינקס ובנקים. הסצנה הראשונה (והמצוינת) מראה את אותם מבצעים שוד בבנק. הכל מתוכנן ומדויק להפליא על השעון. אפלק מצליח להעביר את הלחץ שעובר על הלקוחות ועובדי הבנק בצורה משכנעת. הצילום מדויק, העריכה הדוקה ופס הקול מושלם. הסצנה עובדת ואנחנו יחד עם העובדים נלחצים ומרגישים בתוך הבנק. הסצנה מסתיימת כשהחבורה חוטפת את מנהלת הבנק, מהלך שלא היה מתוכנן. סצינת החטיפה מראה לנו את החברים בכנופייה. בן הוא המוח של החבורה וכמובן הסנטימנטלי. ג'רמי רנר (המצויי ) משחק את המופרע של החבורה, ויש עוד שניים שלא באמת חשובים לנו, אחד הנהג והשני נקרא לו ה"טכנאי".

הגדולה של אפלק בכסא הבמאי היא שהוא מצליח לקחת את ז'אנר סרטי השוד ולהתאים בול כל שוט ושוט. כל סצנה עומדת במקומה הנכון וכל קאט הוא במקום הנכון. סצנות השוד מהוקצעות ביותר ומותחות מאוד. הצילום הוא פשוט נכון, כשהמצלמה צריכה  להיות יציבה היא יציבה, כשיש רגע בו מצופה מאיתנו הצופים להלחץ, המצלמה מתחילה לזוז ולרעוד. הכול פשוט במקום הנכון.

בימוי השחקנים הוא מוצלח מאוד במיוחד עם ג'רמי ריינר בתפקיד החבר הפושע שאיננו מסוגל להפסיק עם האלימות. ריינר נותן משחק מצויין ואמין ביותר, מהמבטא הבוסטוני ועד אפילו הבעות הפנים הכי קטנות.  הוא מביא למסך דמות מלחיצה שאי אפשר להוריד ממנה את העיניים.  שאר השחקנים : ג'ון האם (המוכר לכם ממד מן) , פיט פוסטלווייט (שזכור לטוב מתפקידו המדהים ב"בשם האב" המופתי) וכריס קופר, כולם פשוט מתאימים בול לתפקיד. כל אחד מביא למסך בדיוק את הניואנסים הנכונים. החל מהאם בתור השוטר הרודף אחרי החבורה ועד קופר בתור אביו של אפלק הנמצא בבית סוהר על חטיפה שלא הצליחה, כל שחקני המשנה עוזרים להתפתחות המתח והעלילה.

הנקודה החלשה של הסרט היא דווקא אפלק בתפקיד הראשי, דווקא פה הוא פישל ובגדול. הרצון של הדמות לברוח מחיי הפשע לא עובר מסך בצורה אמינה אפילו לרגע. כל הסרט הוא נראה אנמי והרגשות שצריכים לעבור דרך המסך לא עוברים בכלל. יש משהו בפרצוף שלו שפשוט מעצבן ושום דבר אחר. כל כך חבל כי גיליתי בשני סרטים במאי מוכשר מאוד, במאי שיודע להעביר מתח למסך בצורה מצויינת. גיליתי במאי עם יכולות מאוד גבוהות שמפיל את עצמו.

וזהו. בנימה זו מר אפלק היקר ארצה לפנות אליך אישית ולומר לך כך- "עזוב אגו בצד, תשאר לך מאחורי המצלמה ותחסוך מאיתנו את הפרצוף היפה שלך. תאמין לי שאנחנו נחייה בלי לראות אותו על המסך הגדול "

המלכה טיימור

שוטטתי לי להנאתי היום ביוטיוב ואיכשהו בין כל הטריילרים שראיתי פתאום קפץ לי הטריילר הזה. שנים עברו מאז שראינו סרט של ג'ולי טיימור ופתאום הנה אחד חדש מגיע. תסריט שמבוסס על המחזה האחרון בחייו של וויליאם שייקספיר, הלן מירן כמכשפה וכמובן טיימור כבימאית. מה עוד אפשר לבקש?.

טיימור כבשה אותי לאחר שצפיתי בסרטה "טיטוס" . שם, בסרט המדהים ההוא, טיימור יצרה עולם אחר ושונה ממה שראינו על המסך עד אז, עולם מרתק ומאתגר. "טיטוס" היה יצירה פוסט מודרנית שחיברה את התקופה של רומא העתיקה ומודרניות לשמה. טיימור היא אשפית ביצירת עולם חדשני וצבעוני. היא התגלתה לעולם כשביימה על הבמה את ההצגה "מלך האריות", ולאחר מכן עברה לעולם הקולנוע. המעבר היה משהו שחיכו לו זמן מה וכשטיימור הגיחה עם "טיטוס" כל המבקרים לא יכלו שלא להריע לה על הדרך המרשימה והמיוחדת שהיא מעצבת את סרטיה. ג

ג'ולי טיימור הצליחה לקחת את בימת התיאטרון אל מסך הקולנוע בצורה המשכנעת ביותר. גם סרטיה המאוחרים יותר היו יצירות מרשימות ומאתגרות (האמת שקצת פחות אהבתי את "פרידה" ו"מעבר ליקום") אבל טיטוס היה פשוט מדהים!!!!! ( חבר'ה אם לא ראיתם חובה לראות).
אז איזה כיף זה לגלות שעוד מעט יוצא סרטה החדש של טיימור. הטריילר פשוט גורם לך ללקק את השפתיים. איזה תענוג מחכה- קדר שחקנים אדיר, מכשפות , קסמים , חרבות , צבעים בוהקים , וג'ולי טיימור מלכה אחת. איזה כיף!!!!!!

הסדרה הטובה ביותר אי פעם !

ישנה סדרה אחת שהיא מעל כולן. הבעיה היחידה שאף אחד אינו צופה בה, "הסמויה"- סדרת מופת טלוויזיונית של חברת HBO.

אחרי שצפיתם בסדרות כמו "הסופרנוס", "רצח מאדום לשחור", "המגן", "חוק וסדר" ושאר סדרות הפשע והמשטרה הטובות , פנו מקום לסדרת המופת שגוברת על כולן- "הסמויה".

"הסמויה" היא סדרה בלתי אפשרית. היא בלתי אפשרית משום שהיא לא מאפשרת לך שום אפשרות להנות ממנה במקרה. היא שונה מאוד מ"הסופרנוס", בה אתה יכול לראות פרק אחד או אפילו סצינה אחת וליהנות ממנה גם אם אין לך שמץ של מושג מי זה ריצ'י אפריל או ג'וני סאק. "הסמויה" דורשת ממך בעיקר סבלנות ואורך רוח. העסקה היא פשוטה: אתה תיתן ל"הסמויה" סבלנות והם יתנו לך את הסדרה הכי טובה בטלוויזיה. כן, יותר טובה מ"הסופרנוס". הזמן שאתה נותן ל"סמויה" חוזר אליך באיכות שמעולם לא נראתה על גבי מסכי הטלויזיה הביתית.

כל עונה הציגה ספור שלם: הראשונה את מכשירי הציתות והציתותים שהובילו לכסף ופוליטיקה.העונה השנייה,הציגה את השחיקה של מעמד הפועלים ועובדי הנמל. השלישית, בוחנת את התפיסה והקשר שבין מנהיגות פוליטית לבין פתרון בעיות בעיר בולטימור, הנחשבת לעיר עם אחוז פשיעה גבוה במיוחד. העונה הרביעית (הטובה ביותר), בוחנת את המוסד החינוכי בעיר בולטימור ומעבירה ביקורת חריפה ביותר על מערכת החינוך כולה בארצות הברית. בעונה החמישית כוח העיתונות והתקשורת מובא לשולחן .

הסמויה בנויה כך שהסיפור נמשך לאורך עונה שלמה (ולמעשה נפרס אפילו לאורך מספר עונות), אין סיפורים קטנים של כל פרק בנפרד כמו שיש ב"המגן" או ב"חוק וסדר". זה חלק מהקושי בצפייה, אך הצופים שרואים את הסדרה בעקביות לא מתאכזבים וכולם מציינים את הסדרה כ"מופתית" וכ"טובה ביותר כיום". הסיפור המרכזי מתפתח מפרק לפרק, ומעונה לעונה, כך שנוצר מצב שהצופים בסדרה מודעים לאי היכולת להפסיד פרק.

יש ב "הסמויה" המון דמויות (כמעט 50 דמויות סך הכול) , כל אחת מהן עמוקה ומורכבת ויכולה להיות ראשית בעונה מסוימת, ומשנית בעונה שאחריה. לכל דמות יש מעלות ומגרעות, והצופה מוצא את עצמו מזדהה בו זמנית עם השוטר הרודף והפושע הנרדף, וזאת, תוך כדי ההבנה שאין טוב מוחלט ואין רע מוחלט. כולם אנשים שנקלעו לסיטואציות מסוימות ומנסים לשרוד. אין את הטוב ואת הרע כמו בסדרות אחרות. כל דמות בסדרה עוברת טרנספורמציה מטובה לרעה, ובחזרה. גם השוטרים שכביכול מציגים את הטוב ואת המגנים על החברה, עוברים מהצד הקיצוני ביותר לצד הטוב ביותר. אותו הדבר קורה גם לסוחרי הסמים. הסדרה יוצרת מצב שבו אינך יכול להצביע על דמות אחת מסוימת ולהחליט מי היא ומה היא.

אין בעשיית הסדרה הזו שום מאמץ לענות על המכנה המשותף הנמוך ביותר של הצופים. לסדרה הזו קריטריונים של איכות משלה וקצב משלה. זוהי דרמה טלוויזיונית משובחת ביותר שמעידה שלגאוניות יש עדיין מקום, בעידן שבו הטיפשות והבינוניות זוכים להכרה ולתשבחות.

"הסמויה" היא עד כדי כך משובחת שאיננה צריכה לחפש את הרייטינג להצליח. יש לה את הקהל הנאמן שלה שמבין שהיא הדרמה הטובה ביותר בטלויזיה. HBO הבינו זאת גם כן ונתנו לה את הקרדיט המגיע לה..

אם עוד לא צפיתם באף פרק מן הסדרה רוצו מהר לראות את העונה הראשונה. שבו על הספה, הכינו נשנוש קטן,  ותכינו את עצמכם למסע מהפנט.

הכנסתי את קטע הפתיחה של העונה הראשונה. זה טעימה קטנה של גאוניות לשמה !!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!

ולא לשכוח לשים לב לאיזה שיר פתיחה מצויין !!!!!   כבר אין הערכה לכמה ששיר פתיחה יכול למשוך אנשים לראות סדרה שלמה. אני עצמי נמשכתי לתוך הסמוייה בהתחלה בזכות שיר הפתיחה ( פשוט מעולה! ).